את הפוסט הזה אפשר לשמוע בקולי, בפודקאסט: שיחות עם קליאה ריי – כאן בספוטיפיי, או בתחתית הפוסט בנגן.
מה הקשר בין ריפוי מטראומה לעכבישה?
בחזרה מכרתים עם טראומה שמתחילה להיפתח
שבתי מכרתים שבועיים אחרי הפציעה, שבועיים בתוך המלחמה, אל בית ריק ואל גינה שעזובה פשטה בה.
עלים כמושים, יבשים, פגועים נתלו על בלימה, בשל לגימת דשן צורב עד מוות בחום יולי.
צמחים אחרים שלחו גבעוליהם ללא ריסון, חצו גבולות של שכניהם, דרסו שטחי מחיה, השתלטו על מרחב של אחרים.
הדשא הפרוס על המרפסת היה ספוג במים וטחב נתן בו את אותותיו, למרות ששמש יוקדת עדיין עשתה את דרכה מזריחה ועד שקיעה מעל הדשא. ההצפה ניכרה בכל.
החוץ שיקף לי את הבפנים.. הזכיר לי להפנות את תשומת ליבי פנימה. לזהות מה כמוש, יבש ומת. מה התפרץ ללא ריסון, אילו גבולות נחצו, מה הם שטחי המחיה שלי שנדרסו.
היה לי קשה. מאד.
עצב גדול על ההרס והחורבן שטף אותי .
הכאב התערבב עם כעס שגאה וגאה והתנפץ בתוכי, בפנים.
עם רגל בגבס, מנועה מלדרוך עליה, מוגבלת כפי שלא הייתי מעולם, הייתי יוצאת מידי בוקר צהריים וערב אל המרפסת, מתיישבת על הכורסה הורודה, מביטה ובוהה, בוהה ומביטה וערה לגלי האש והמים שעולים בי.
המים והאש, האדמה הבוצית והאוויר החם שלא הקל, שיקפו את מופע היסודות שהתחולל בתוכי.
כך שבוע שלם, מתקיים דיאלוג בין הגינה לבין עולמי הפנימי, בימים ההם של תחילת המלחמה, של אובדן, יגון, חוסר וודאות.
גלי צער ועצב וכעס ושנאה גאו במדינה בשכונה, ברחוב במרפסת.
החוץ העיר את הפנים, הפנים הגיב אל החוץ. מערבולות אישיות הסתנכרנו עם מערבולות חברתיות-קולקטיביות, והגינה צועקת במילים את הצעקה הפנימית שלי.
כשטראומה מסוג little t נכנסת לפעולה
כשהטראומה מתעוררת היא לא מודיעה שהיא ערה ונוכחת.
יש לה טבע משלה.
היא פשוט משתלטת.
המחשבות נשמעות בראש כמו קולות שמוכיחים ומצדיקים ומשכנעים.
הרגשות מתנחלים בתאים בגוף ונחווים כאמת שאין שנייה לה.
הגוף מצטרף ומגיב בעייפות, כאב פה ושם, מועקה, כבדות, חוסר חשק, לפעמים דפיקות הלב מואצות, זיעה קרה מכסה את הנקבוביות, חרדה, פחד, ייאוש, חוסר אונים ועוד פחד.
הקול בראש בתורו מסביר ומוכיח שברור שכך קורה כי הרי … כל אחד יכול להשלים כאן את החסר משלו.
יש זמנים שהוא – הקול – מתחזה לתומך ומשחרר משפטי חיזוק ופיוס, ואומר:
"זה זמני, זה יעבור, זה ישתנה, את ראויה, מגיע לך אחרת" – כאלה.
אלא שבתוכך את ממשיכה לחוות עננים כהים של מחשבות שממחזרות את עצמן בלופים, עד שנדמה שהמוח עומד להתפוצץ.
בתוכך אתה ממשיך לחוות אדמה בוצית, שסופגת טפטופים קבועים של מים שנאספים ומציפים והופכים את האדמה לטובענית.
בתוכך את ממשיכה לחוות להבות אש מכלות של כעס, זעם, טינה, קנאה, נקמה שמעצבים תגובות והתנהגויות המקבלות 'צידוקים מושלמים' מהקולות בראש.
לופים של רגשות כהים משתלטים על כל הגוף ומכסים את להבת האהבה והחמלה שלך, לעצמך.
כך פועלת הטראומה כשהיא מתעוררת.
כמו גרעין פופקורן שמגיע בנקודת החימום המקסימלית אל ההתפוצצות הבלתי נמנעת. רק שעבור הטראומה, לא בהכרח דרוש אירוע בסדר גודל של מלחמה, כדי שהיא תתעורר ותשתלט על כל ארבעת הגופים. מספיק אפילו גירוי קטנטן מבחוץ כמו אמירה של משפט אחד. או מימיקה בפנים של מי שבא לקראתך. כזה קטן.
אין אדם שאין לו טראומות. לכולם יש. מאטה גאבור מדבר על טראומות מסוג little t ועל טראומות מסוג Big T. ההבדל בינi נעוץ באירוע שיצר את הטראומה. הטראומה היא התגובה לאירוע היא אינה האירוע עצמו.
אפשר לומר, שכל טראומה היא קפסולה של אוסף תגובות שנחוות בארבעת הגופים בבת אחת: במנטלי, ברגשי, בפיזי ובאנרגטי / רוחי.
קפסולת הטראומה נפתחת כשהאיום שנחווה באירוע (שאולי קרה אי שם לפני 50 שנים), נתפש כעומד לקרות שוב (איום) או אכן קורה שוב (מציאות).
"הפצע הוא המקום שבו האור חודר אליך" (רומי)
אז אחר צהריים אחד, כשהשמש נכנסה לרבעון האחרון שלה לאותו היום, נזכרתי במשפט של רומי המשורר:
"הפצע הוא המקום שבו האור חודר אליך." השירה של רומי מתעמקת לעתים קרובות בנושאים של ריפוי, פצעים, טראומות ואהבה עצמית ויש בה חוכמה עמוקה.
באותו אחר צהריים ביקשתי לפגוש את הפצע בתוכי.
לא את מה שהטראומה כביכול מציגה על פני השטח, אלא מה שנמצא מעבר לפני השטח.
התבוננתי בשיקופים שהגינה שיקפה לי. התבוננתי בתחושות וברגשות שעולים בי. חיברתי קוים לנקודות ומצאתי את הפצע.
וכשמצאתי אותו, גיליתי את האיום.
ושם, ברגע הזה, כשקפסולת הטראומה היתה פתוחה והייתי עדה לה, נזכרתי שיש לי זכות בחירה.
לפני הכל, יש לי היכולת לבחור במה אני מתמקדת: בחוץ או בפנים, באיום או בריפוי, בטראומה או באהבה לעצמית האמיתית – בי.
בחרתי בי והביטוי הפיזי של זה היה שבחרתי להחיות מחדש את הגינה העזובה מולי, בחרתי להחיות מחדש אותי.
לבחירה הזו היו ביטויים והשלכות התנהגותיות.
לפעמים הן היו בניגוד מוחלט להיגיון של הקולות בראש, כי כבר התחלתי לזהות שהם קולות הטראומה – קולות הבבואות הפגועות – הפצועות שבי.
זה אולי החלק הקשה והמורכב ביותר בתהליך הריפוי מטראומה.
לזהות את הפצע (שכאמור, הפצע אינו האירוע, הפצע הוא מה שנחרט מהאירוע).
לזהות את המופעים של הטראומה.
ולהכיר בהם.
להכיר בהם.
להכיר בקיומם.
לתת להם תוקף.
לקבל שהם חלק ממך, חלק ממני.
ההכרה וההיווכחות הם אולי הקשות ביותר מפני שהן פותחות ומציפות לא רק את הכאב שאצור שם,
הן גם משקפות במראה הפנימית את הסטיות מהעצמית האמיתית.
זה מפחיד.
האומץ גר בלב.
הוא לא מגיע מהראש.
גבורה מגיעה מהראש.
האומץ, מגיע מהלב ויש לו מופע פיזי בגוף – דומה מאוד לפחד, בצורה של דפיקות לב מואצות.
אלא שבעוד שהפחד מפעיל את מערכת Fight-Flight-Frees, האומץ מאפשר בחירה בתגובה מודעת – גם כשנדמה שאי אפשר.
גם כשיש גבס על הרגל, אין תנועה, אי אפשר ללכת, אי אפשר להרים, אי אפשר לנוע בחופשיות – עדיין אפשר לבחור בריפוי. בשיקום. בהתחדשות.
ריפוי הגינה וריפוי הלב
באותו אחר צהריים אחד, כשהשמש נכנסה לרבעון האחרון שלה לאותו היום,
גררתי את עצמי עם הגבס אל שרפרף קטן שהבן הגדול שלי הניח עבורי, בפינת התוהו הקרובה ביותר אלי בגינה.
אחזתי במזמרה והתחלתי לגזום.
גזמתי את הטפילים, גזמתי את העודפים את זוללי המקום והאנרגיה,
גזמתי ודיברתי אל הצמחים או אליי, או גם וגם.
ביקשתי סליחה על ההזנחה ועל הנטישה,
הצטערתי מעומק ליבי על העדרותי מתוכי ועל הטיפול הלוקה בחסר שלי בי ושלי בם.
הודיתי הודיה כנה על קיומם ואמרתי בכנות: אני אוהבת אותך – לכל צמח שנגזם ואני אוהבת אותך, בעיקר לי.
שיחת הו'אופונופונו שכזו עשיתי עם כל צמח ובמקביל עם הילדה, ההיבטית / הבבואה, הפצועה הכואבת שבי.
עשיתי את זה בגינה והמשכתי לעשות את את זה בחיים שלי, במערכות יחסים.
בזמן שאני גזמתי וניקיתי שטחי מחייה כבושים,
הגדול שלי עקר את היבשים, הכמושים, המתים.
יורשת העצר שחררה זרועות מטפסים יבשות שהתלפפו בזרועות פרועות.
ניקינו את שהיה מיותר, יצרנו גבולות חדשים, החזרנו כל דבר למידתו,
זיהינו מה המקום של כל דבר, שינינו מקומות, עקרנו ושתלנו.
את שעשינו בגינה, עשיתי בתוכי.
זה לא קרה בבת אחת וגם לא באחר צהריים אחד.
כיבדתי את הקצב של החלמת הקרסול, כיבדתי את הרגשות שגעשו בי (והם געשו), כיבדתי את החיים מסביבי וכל הזמן זכרתי שיש לי מטרה משותפת: להחיות מחדש – עם חמלה ואהבה – אותי, ואת הגינה.
תזכורת: לבקש תמיכה כחלק מהריפוי
האתגר הגדול ביותר שלנו היה הדשא. דשא סינטטי.
על אף החום והיובש, הוא המשיך להיות מוצף.
על אף שסגרתי את ברז ההשקיה האוטומטית ועברתי להשקיה מבוקרת ידנית, הוא המשיך להיות מוצף.
'מים הם חיים, שמרו עליהם. אל תבזבזו אותם' – נזכרתי בשלטים שתלויים מעל לברזיות בבית ההארחה בדמנהור שבאיטליה. המשפט הזה כל הזמן ניגן לי בראש.
ידעתי שאם הדשא רטוב, יש נזילה.
נזילה בין אם מודעת ובין אם לא, היא זליגה של אנרגיה. אובדן.
היחידה שאחראית על האנרגיה שלי, היא אני.
יצאתי למסע לאתר את הזליגה.
למזלי הוא היה די קצר, כי הגדול שלי האיר את עיניי למיקום הנזילה.
המקום האחרון שהייתי חושבת שזה המקום.
ושוב הטראומה מתעוררת ומשתלטת. בשניות. ימים אחדים לקח לי לשוב אל חושיי. לנוכחות. לבחירה. מודעת.
הזמנתי עזרה. ביקשתי תמיכה, מהאחד שכל השנים האלה בדרכו, העניק לי תמיכה. בפשטות. בקלילות. עם כבוד לקצב שלו. שלי – נאטמה הזליגה.
ההצפה נעצרה. הדשא התייבש. צמיחה טריה ניכרת בכל פינה. המוני עלים טריים מקשטים את כל שיחי הצמחים השונים. העלים הפגועים אט אט נושרים, החדשים אט אט מתרבים וצובעים את הגינה בצבעי ירוק בוהקים בחיוניות ובחיות.
פגומים וחדשים אלה לצד אלה.
הישן מתקיים לצד החדש עם הרבה כבוד לקצב, למשך ולתזמון של התהליכים.
מטראומה לעצמית האמיתית או כשהגינה צומחת שוב
בחזרה אל הבית הפנימי באמצעות אהבה עצמית
הסיפור הזה או סיפור התהליך הזה הוא אחד מיני עשרות שיילדו את התהליך מרפא שנקרא "בחזרה הביתה באמצעות אהבה עצמית" ואותו אני עומדת לחלוק מהיום על כל הידע וחוכמת הריפוי שנצברה בי דרכו, עם כל לב שמבקש להיפתח, לזרוח ולהרגיש שהוא קורן מהמקום שלו. מהמקום שלו בעולם הזה.
החזרה אל הבית הפנימי, היא קשורה במהודק אל אהבה עצמית.
היא מזמינה אתך לגלות את שמעבר לפני השטח, מעבר לקולות המשכנעים, המצדיקים. מעבר לרגשות הדומיננטיים, מעבר לסיפורים הידועים..
כי שם, במרכז של עצמי, יש בית.
ובבית הזה שוכנת העצמית האמיתית (או העצמי האמיתי) – אלה שיודעים שאהבה עצמית היא ליבת הכל.
אם בא לך אני מזמינה אותך להצטרף אלי אל אחד התהליכים היותר מדויקים ומרפאים
שאי פעם נולדו דרכי.. : בחזרה אל הבית הפנימי באמצעות אהבה עצמית.
יהיה פה באזור איפשהו קישור שיוביל אותך אליו. ואם אין, אפשר לכתוב אלי: keren@tuilu.online
לעולם אין לדעת מה עשוי להופיע בסוף המסע
הבוקר יצאתי לטיול בוקר טוב בגינה.
מתקרבת אל רשת הקורים החדשה שטוותה אתמול העכבישה אחרי ששינתי מיקומים וסדרי עולם בגינה, וקרעתי לה את הקורים (לא בכוונה, כמובן שהצטערתי והתנצלתי וביקשתי סליחה), לפתע אני מבחינה בעכבישון מאותו הזן של זו התלויה במרכז של המרכז, תלוי על קוריה של אימו.
צהלתי כמו ילדה קטנה. ידעתי. ידעתי. ידעתי שזו עכבישה.
בין הפטראה ללבנדר חיים על רשת קורים אחת, עכבישה ובנה (לא הצלחתי לצלם אותם בתמונה אחת, אבל הביטו איך נראה הקטנצ'יק:-) )
"איך את יודעת שהקטנצי'ק הוא בן ולא בת, שואלת אותי יורשת העצר?"
חייכתי לה ואמרתי: יודעת. פשוט יודעת.
אהבת? לא אהבה? נתרמת? מה לקחת? אשמח לשמוע אותך ♥
