"ללב יש היגיון שההיגיון לא מבין"
בלז פסקל
בכיתה יא' למדנו את הספר 'המאהב' מאת א.ב.יהושוע. אני זוכרת במעומם את עלילת הספר אבל זוכרת משפט אחד שנאמר באחד השיעורים והשנה קיבל הופעת אורח משמעותית🙂 : "ללב יש היגיון, שההיגיון לא מבין".
לימים גיליתי שהמשפט הזה מיוחס ל-בלז פסקל (פילוסוף צרפתי) ואצלי איכשהו הוא מקושר ל'מאהב'.
ההיווכחות בפער בין ההיגיון של הלב להיגיון של ההיגיון הופיע במלוא עוצמתו בחודשים בהם עשיתי את הדרך חזרה הביתה ממערכת היחסים הזוגית שבחרתי לפרק.
היו ימים ארוכים בהם הקוטביות בין מה שידעתי שנכון ויטיב איתי (ולכן ידעתי בוודאות בשכל, שהבחירה שלי מדויקת לי) לבין מה שהרגשתי (או יותר נכון הוצפתי) – טלטלה אותי (שמא אודה ואומר: פירקה אותי).
כאילו אין שום סינכרון בין הראש ללב.
זה על גדה אחת של באר הנפש וזה על הגדה הנגדית.
לקח לי זמן להבין שהלב מדבר בכמה קולות ונדמה לי שזה אחד הנושאים הפחות מדוברים, ולכן בחרתי להביא אותו אל פתחך היום, כי יש לא מעט פעמים שהמשפט 'הלב יודע' קצת מתעתע.
כרוניקה של לופ ידועה מראש
לאחרונה אני פוגשת בעבודתי הרבה מאוד זוגות שנימצאים על פרשת דרכים ועדה לקיומו של הפער בין קול השכל לבין קול הלב ולעוצמת הטלטלה שהוא מטלטל את בני הזוג.
הניגודיות בין ההיגיון של השכל לבין ההיגיון של הלב היא אחד המחסומים שתוקעים במקום ומעכבים את ההתקדמות הלאה.
הבהרה: אם מוכרים לך דפוסי הדחקה, הכחשה, ניתוק רגשי ודומים להם, כנראה שמצאת את הגשר בין ההיגיון של הלב להיגיון של ההיגיון – גם אם הגשר הזה מתוח מעל גבי מים סוערים.
כל עוד יש לך אפשרות להתעלם מקיומם, נדמה שהם אינם. זו כמובן אשליה, אבל הפעם לא נדבר על האשליה הזו ועל משמעותה.
על עצמי, שאין לי גשרים שכאלה, גיליתי שאני מסתובבת בלופים (מנטליים ורגשיים) חודשים מבלי להצליח להבחין בנקודה באמצעותה אני יכולה לפתוח את הלופים שהרי 'הלב מדבר'.
עד שהבחנתי בה, ואת זה מצאתי חשוב לחלוק איתך, כי יתכן ויהיה לך לעזר.
הכרוניקה אצל רובנו די מוכרת, בטח גם לך.
בהיגיון של השכל: החלטתי. אני כבר יודעת. בחרתי. אני יודעת למה. יש לי את כל הסיבות התומכות. יש לי אפילו ראיות מוצקות. בכתב. בעל פה. הכל קיים. הבחירה מתבקשת בהיגיון. היא אפילו מוצדקת – אם עוקבים בכנות אחרי המלחמה הקרה בשדה הלב.
במקביל, הלב מדבר הפוך.
הלב מדבר בכאב. מדבר במועקה. מדבר בעצב. מדבר בצער. מדבר בכבדות חונקת. הגוף צועק בדרכו שלו. אצלי זה היה לדומם מנועים. אפס תשוקה ליצור, לנוע, לממש.
הניגודיות הזו לא נתפסה בהיגיון שלי. בשלב מסוים נטשתי את הניסיון להבין. התאמנתי בלקבל את מה שיש, כפי שיש. גלשתי על הגלים והם היו גבוהים ולא אחת סוערים.
המשפט השגור "הלב יודע. הגוף לא משקר" – נכון, אבל. ויש אבל.
וכשהבנתי את האבל הזה, הצלחתי לפתוח את הלופים ולהשתחרר מהם.
הנה ה'אבל':
הלב מדבר גם את קול העצמי האותנטי וגם את קול האגו
כשהטראומה פעילה, הלב מדבר אותה ונשמע מהימן בדיוק כמו כשהוא מדבר את העצמי האותנטי ונשמע מהימן.
הכאב כואב. הצער מצער. העצב מעציב. הפחד מפחיד.
כשהרגשות והתחושות דומיננטיים ומגיעים לזהות מה יש בתחושה או בהרגשה בלב, הנטייה הטבעית היא להתייחס למחשבות, להרגשות ולתחושות כאל אמת אחת של עצמנו, בכלל זה להאמין שיש רק את האמת הזו.
למעשה זו לא האמת האחת והיחידה.
זו מן התחזות מושלמת של האגו אל העצמי האותנטי, התחזות שיוצרת אשליה והאשליה הזו היא סוג של מלכודת, אם לא מזהים שזו אשליה / מלכודת 🙂.
הרגעים בהם מסתובבים סביב אותן שאלות, חווים את אותם הרגשות והתחושות ובעיקר, שבויים בלולאה שחוזרת על עצמה ומעצבת את החוויה, לעיתים לפרקי זמן ממושכים וארוכים מאד – אלה הם רגעים שטראומה פעילה ושולטת בנו.
טראומה מתבטאת בתבניות, דפוסים, הרגלים מארבעת הסוגים: מנטלי, רגשי, התנהגותי ואנרגטי.
חשוב לזכור: אנחנו לא המחשבות שלנו, לא הרגשות שלנו ולא התחושות שלנו ויחד עם זאת אנחנו מורכבים גם מהעצמי האותנטי וגם מאינספור היבטים טראומטיים.
איך לצאת מהלופ? - דרך ראשונה
בשלב הראשון, כדי לצאת מלופ ולפרום אותו, צריך תחילה לזהות שמדובר בלולאה.
איך מזהים שמדובר בלולאה?
עוקבים אחרי המילים שמדוברות בראש ומזהים שהן חוזרות על עצמן. יש להן ניגון קבוע ותוכן שחוזר על עצמו.
עוקבים אחרי הרגשות וההרגשות שמתעוררים ומזהים שהם חוזרים על עצמם.
בוחנים אם מתקיים קשר חוזר בין תוכן של מחשבה לבין ההרגשה שעולה בעקבותיה (לפעמים ההרגשה והתחושה נחוות עוד לפני שיש הסבר מנטלי, זה טבעי).
אקצר לכם את הדרך: אתם תגלו שהקשר מתקיים וחוזר על עצמו.
מדוע?
מפני שמדובר בתבנית של טראומה.
תבנית של טראומה מורכבת מדפוסים מארבעה סוגים שיש בינהם קשר קבוע והם משרשרים אחד את השני: מנטלי, רגשי, פיזי ואנרגטי.
ברגע שזיהיתם את המילים במחשבות, את התחושה, את ההרגשה והרגש שממחזרים עצמם (ולא משנה מה אתם אומרים לעצמכם כדי להרגיע אותם) – יש לכם אישור שזוהי תגובה טראומטית וככזו, היא מגיעה מהעצמי המותנה. מהאגו.
זה הרגע שבו אתם מקבלים שכרגע קול הלב הוא בעצם קול הטראומה. המשמעות היא שמי שמדבר עכשיו הוא חלק פגוע שמפחד. גם אם הפחד אינו מודע, גם אם הפחד לא מזוהה, גם אם הפחד לא ברור.
מה שמאריך את אורך חיי ההיבט הפגוע הוא פחד.
מה שמרגיע ומקצר את אורך חיי ההיבט הפגוע, הם חמלה ואהבה.
הדרך הבדוקה להתחיל לפתוח לופ ולהתחיל לפרק אותו היא לעבור אל העצמי האותנטי ואל שדה הלב.
את התנועה הזו עושים בעזרת חמלה עצמית ואמפתיה.
פונים אל החלק הפגוע שמדבר דרך הלב ויש לו ביטוי מילולי בראש ומקיימים מולו שיחה אמפתטית וחומלת.
המחשה איך עושים את זה אני מדגימה בפודקאסט על האנטומיה של ההו'אופונופונו (כאן).
מדוע קריטי לפנות אל החלק הפגוע הזה ולקיים איתו שיחה חומלת?
מפני שכאשר אנחנו מקבלים שללב יש היגיון שההיגיון אינו מבין, אנחנו מקבלים שיש בתוכנו חלק פגוע שיש לו אג'נדה משלו, קול משלו, פחד משלו, רצון משלו.
כאשר אנחנו מקבלים את קיומו, אנחנו יכולים להתחיל להתאמן בלהקשיב לו. ללא שפיטה וביקורת. ללא הלקאה עצמית. ללא כעס. לראות אותו בגובה שווה לקול של העצמי האותנטי. לקבל שזה לא 'הוא' (החלק) אלא 'אני'. גם החלק הזה הוא אני. בעצם התפיסה הפנימית הזו וההקשבה אל כל קול שבוקע מהלב, אנחנו מבססים את תדרי הקבלה העצמית, את השייכות, את החיבור, את הכיבוד העצמי. כל אלה הם ביטויים של אהבה עצמית.
הם בפני עצמם מרפאים את הטראומה.
הלב יודע. הוא אכן יודע. הוא יודע את מה שההיבטים הפגועים משדרים והוא יודע את מה שהעצמי האותנטי משדר.
עלינו מוטלת האחריות להגביר את המודעות להבחין בין הקולות ואז לבחור איך לנהוג.
איך לצאת מהלופ? - דרך שנייה
דרך נוספת להתחיל לפרק לופ היא לשנות כלפי הקול בראש ובלב את היחס שאנחנו מעניקים לו.
כתבתי קודם שהדרך לזהות שקול הלב הוא קול הטראומה נמצאת בזיהוי החזרה של התבנית/הדפוס המנטלי והרגשי.
הנקודה הראשונה אליה אני מזמינה אותך להעלות את תשומת הלב היא למידה שבה אנחנו מופעלים ונסחפים בתוך הלולאה המחשבתית והרגשית ולתגובתיות שלנו מתוכה.
ההסתובבות בלולאה היא מאפיין בולט שמלמד אותנו שהטראומה פעילה כרגע. אנחנו ממשיכים לשאול שאלות, אותן שאלות, ולחקור מה היה, מה לא היה, מי אשם, למה זה קרה, למה זה קרה לי..
ברגע שאנחנו מצליחים לפרק את הלולאה, אנחנו משפיעים על ריפוי הטראומה.
העניין הוא שלא החזרתיות בלולאה היא הבעייה כי אם ההזנה החוזרת (המנטלית, רגשית, אנרגטית, התנהגותית) של הנושא שסביבו אנחנו חגים בלולאה.
זיהוי הנושא סביבו מסתובבים שוב ושוב במיינד ובלב הוא נקודת פתיחה של הלולאה. ברגע שמזהים את הנושא אנחנו כבר לא שבויים בתוך הלולאה אלא משנים את נקודת הייחוס שלנו ביחס אליה. במקום להישאב אל תוכה, אנחנו משנים במודע את האינטרקאציה איתה.
אחרי הזיהוי, עוברים לעמדת הצופה- החוקר עם אמירה פנימית: 'אני רואה אותך (את הדפוס, את הלולאה) ואני רוצה להכיר אותך, ללמוד אותך, לגלות אותך'.
עצם העמדה התודעתית החדשה הזו, קוטעת את ההשתלטות של הדפוס / התבנית עלינו. ברגע שהדפוס לא משתלט עלינו, זכינו שוב בכוח ובזכות לבחור איך להגיב.
איך מגיעים למצב הזה? בעזרת חזרה לנוכחות.
הרעיון הוא לא לבטל את קיומו של הקול / של הדפוס אלא לפתח איתו מערכת יחסים . כזו שיש בה הקשבה, חמלה, קבלה של קיומו ובה בעת, בחירה איך להגיב כעת.
כאשר מחברים את התגובה אל ערך משמעותי עבורנו, אל תחושת תכלית שהיא מהותית לנו, פותחים את הלולאה ומפרקים את הדפוס.
כאשר נוהגים כך, מפעם לפעם כוח ההשתלטות של הדפוס קטן, אובדן השליטה שלנו מול הדפוס נעצר והשינוי קורה. השינוי הזה, הוא ריפוי הטראומה.
אמנם ללב יש היגיון שההיגיון לא מבין, אבל! כשמבינים שכמו שבמיינד יש קולות שונים, כך גם בלב ואילו ריפוי טראומות הוא תרגול בלתי פוסק של חמלה ואהבה מתוך נוכחות וחיבור – דפוסים מתפרקים והשבילים בחזרה הביתה נפתחים לרווחה.
רק מזכירה שגם זה תהליך וכמו לכל תהליך, גם לו יש משך. עם כבוד לקצב האישי שלך, השינוי קורה.
תגובות, שאלות, מחשבות, כתבו אלי כאן למטה ואשמח לענות
קרן קליאה
