בלוג

בשיתוף פעולה בין העצמי-אנושי לזה הנשמתי, על רקע התפאורה שייצר המיינד החלקלק,
הכל היה אמור ללכת ממש חלק,
וכך המופע שנקרא חיים בארץ יצא לדרך בהתרגשות ובמרץ.

המיינד, העצמי והנשמה – היבטי האחד שאנו, חיו בהרמוניה מושלמת
בגופים רבים בבליל של תודעות אמונות והכרות שונות, כמספר הגופים והנשמות.

עד שיום אחד החלטנו והיה נראה לנו ברור, שיש ליצור הצגה משותפת על זה הכדור,
בכדי שנוכל כולנו לדבר באותה שפה, על אותה במה ובאחידות של תודעה,
ובכך ליצור אחלה הצגה. מגה הצגה.

אזי אי שם באטלנטיס, את כל השחקנים זימנו והרבה אמונות מגבילות, קולקטיביות -לכולם חילקנו.
לא חסכנו בשפה המשותפת ואת המיינד ניפחנו בשיטה מהפנטת.

זה היה פרויקט דרמטי – ממש התרגשנו.

אך אבוי התרחשה תקלה עליה לא חשבנו: מהר מאוד, כולנו שכחנו
את החלק הער שלנו ויחד, כאחד התהפנטנו.

את היותנו יוצרי ההצגה – שכחנו
ורק את העצמי האנושי – זכרנו
האמנו שההצגה היא אמת ולא פיקציה ושהבמאי הוא אל נפרד או רולטה מרוסיה.

המיינד התעצם מאוד ונמלא רהב וכמו הגולם קם על יוצריו.
האמנו שאנו מוגבלים, נלכדנו במחזה מלא במכשולים.
נמלאנו תסכולים וכעסים, הרגשנו אשמים,
וצרבנו בגופינו, בנשמתנו ובשדותינו הקולקטיביים, המון רישומי תודעה פיקטיביים.

וכך כמו כדור שלג מדור לדור, התעצמה השכחה / חשיכה והתמעט האור.

קראנו לעזרה אל מה שחשנו, שנמצא איתנו ויכול לעזור לנו.
הגיעו שליחים והחלו מתמירים: שדות, מרחבים, זמנים.
הגיעו שליחים להעיר, להזכיר לנו, מי אנו ואיך להתמיר
את מה שהשתבש, חסם והחמיר.

לפתע פתאום נזכרנו מי אנו ושאת כל המחזה אנחנו כתבנו: OH NO!!

איזה מזל שיש HO'OPONOPONO

בסיפור הזה אין חד קרן
אבל יש בו שליחי התמרה
וביניהם אחת ושמה קרן
חברת נשמה ומורת לב מוכשרה.