אותות של דיסהרמוניה
זה היה בקיץ 2018. שבוע וחצי אל תוך אוגוסט הבנתי שייקח לי כלום זמן לקרוס. בהתחלה עוד ניסיתי להתנהג במוד של 'עסקים כרגיל'. נכון שהילדים בחופשת הקיץ, ונכון שאני אמא במשמורת משותפת והילדים אצלי 3-4 ימים מלאים בשבוע, ונכון שאני רוצה לפנק אותם, לנסוע איתם, לחרוט להם זיכרונות טובים, הכול נכון. ועדיין, ייצר ההישרדות מנגן את התקליט הרגיל: צריך להספיק לעשות. צריך לקדם .. צריך למכור.. צריך.. אחרת לא יהיה.
בשבועיים הראשונים עוד ניסיתי לעשות גם וגם וגם וגם עד שהבחנתי שמתחיל לכאוב לי בכל מיני מקומות בגוף, שאין לי חשק לעשות כלום דבר ושבכל בוקר, אני מקיצה והעיניים שלי שורפות עוד לפני שבכלל התחלתי לראות עולם. הבנתי שמשהו קורה לי.
מחוויה אל מנגנון הגנה אל עצמי אוטומטי
רובינו נוטים להקשיב לקולות בראש ולקבל את המחשבות כאמת אחת שאין עליה עוררין. תוכנתנו להאמין באמונה עיוורת למחשבות שלנו. אנחנו נוטים לשער השערות על העולם, על המצב, על היחסים, על האחר ולהאמין להן. אנחנו נוטים להניח הנחות שעל בסיסן נבנה בראש מגדל של טיעונים והיסקים המובילים להחלטות שמעצבות את החיים שלנו.
אם פקד אותנו אירוע שנחווה על ידינו כטרגדיה או נחרט כטראומה, נפתח טקטיקות כדי להגן על עצמנו מפני הישנות החוויה הרגשית. אם לדוגמה, אי שם בנעורינו התאהבנו, חיזרנו, ביקשנו חברות וקיבלנו תגובה בצורת גיחוך או ביטול, או אפילו צחקו על חשבוננו, אנחנו עשויים לפתח טקטיקה של הימנעות על מנת להגן על עצמנו מפני פגיעות ואכזבות נוספות.
הטקטיקה הזו בתורה, מפתחת את מה שלימים הופך להיות השערות שמעצבות את ההתנהלות שלנו בחיים, מעצבות את ה'עצמי' כמו לדוגמה: אל תבטאי את הרצון שלך, אל תיקח סיכונים, את לא אחת שרוצים אותה, העולם מקום מסוכן ועוד.
הטקטיקות הללו הופכות למנגנוני הגנה שמשרטטים קווים לדמותנו. הם מגדירים את תפיסת העולם שמתפתחת בנו ואת ההשערות המרכזיות שלנו ביחס לחיים ולהתמודדויות עם אירועי החיים.
מעצם קיומם, התפתח עם השנים 'עצמי אוטומטי', זה שמגיב ללא מחשבה תחילה ואף תגובה בלתי מודעת בכל מיני מצבים, מפגשים, ואירועים שמגיעים אלינו אל החיים.
ה'עצמי האוטומטי' מזין את המחשבות והרגשות שלנו על סמך אירועי העבר והחוויות שחווינו בהן. הוא מורכב מאוסף עצום של מנגנוני הגנה שמעצבים את תפיסת העולם שלנו, את האמונות שלנו ואף את התגובות והפעולות שלנו.
מנגנוני ההגנה נועדו להגן עלינו, הם נוצרו כדי לאפשר לנו להרגיש נוח יותר בתוך עצמנו.
כשאנחנו פוגשים מצבים, מחשבות או רגשות שמעוררים בנו לחץ או פחד, העצמי האוטומטי מפעיל את מנגנוני ההגנה כדי לאזן את החרדה, את תחושת האיום, את תחושת הסכנה.
בהעדר מודעות לעצם האוטומטיות של התגובות שלנו (הן המנטליות, הן הרגשיות והן התחושתיות) עם השנים הן הופכות להרגלי תגובה ופעולה ומעצבות את האופי שלנו. באמונה מלאה אנחנו מעידים על עצמנו: 'ככה אני', 'אני לא טיפוס של אנשים', 'אני יכולה להסתדר לבד', 'אני מעדיף לא לספר את כל האמת' , 'אני לא מסוגלת להתמודד עם זה', 'אני יכול להתמודד עם כל דבר, שום דבר לא יפיל אותי' ועוד ועוד.
אם אנחנו אכן 'ככה' כפי שעולה מהעצמי האוטומטי, מה מעורר לפרקים את תחושת דיסהרמוניה בתוכנו? מהיכן מגיעות תחושות של תסכול, מרמור, חוסר שביעות רצון ? מה מעיר את המחשבות על הצורך בשינוי כיוון, שינוי מצב משפחתי, שינוי מקום תעסוקה? מדוע הגוף מתחיל לאותת בצורת מיגרנות, פיברומיאלגיה, שלפוחית רגיזה ועוד אינסוף של סימפטומים?
נפרדות מהעצמי האמיתי
בשכנות ל'עצמי האוטומטי' דר בתוכנו 'העצמי האמיתי'. העצמי האמיתי ניזון מחוכמת הלב , אהבה, הרמוניה וידיעה פנימית בקיומו של השפע. הוא זה שמעורר בנו רצונות למימוש, מזכיר לנו מידיעה הפנימית מה נעים לנו, מה מדויק לנו, מה יפתח וימלא אותנו בתחושה של ערך עצמי, ראויות, אהבה, קבלה.
העצמי האמיתי לא נסמך על ההתניות ומנגנוני ההגנה שפיתחנו במהלך החיים. הוא ריבונות בפני עצמה והוא 'יודע' ידיעה שאינה שכלית או לוגית. הוא 'יודע' ידיעה של חוכמה ותבונה שהצטברה על פני שנים של חיים, אף מיחידות זמן אחרות.
מכיוון שמנגנוני ההגנה נוצרו בסמוך להתרחשות אירועי העבר ואינם 'מתקנים' עצמם עם ההשתנות שלנו, על פני השנים נוצר פער בין 'הקול' של העצמי האמיתי – קול הלב – לבין ה'קול' של העצמי האוטומטי – קול המיינד.
רבים חיים בלי שאין להם מושג מה יש ברצונם ביחס לקשר, למקום עבודה, למימוש מקצועי, להגשמה עצמית. ישנם אנשים שאינם יודעים מהו 'רצון אותנטי' או רצון בכלל, בעבורם יש רק את מה 'שצריך'.
רבים אחרים חיים כשהם מנותקים מרגשותיהם.
יש את אלה שחיים שלמים מסתירים את המחשבות, הרגשות והפעולות שלהם מפני הסביבה וחיים דרך חלון הראווה שעיצב העצמי האוטומטי – "כך בטוח יותר", "אף אחד לא יגיע אליי יותר", "זה שלי ואף אחד לא ייכנס לכאן".
את הפער בין העצמי האוטומטי לבין העצמי האמיתי אנחנו חווים ביום יום, בראש ובראשונה בתוך עצמנו: תחושה של ניתוק וחוסר חיבור, חוסר מיצוי, אשמה, בושה, היעדר חיוניות וחיות, דיכאון על סוגיו השונים, עייפות תהומית, כאבים בגוף.
אותו הפער בא לידי ביטוי גם בקשרים שלנו עם הסביבה, בהעדר קבלה עצמית ושלום פנימי, נראה ביטויים של דיסהרמוניה בקשרים בינאישיים עם בני זוג, ילדים, חברים, במקום העבודה ואף עם כסף.
בפער בין העצמי האוטומטי לעצמי האמיתי מתהווה ומצטברת תחושה עמוקה של ניכור, ריחוק ואף נפרדות שלנו בתוך עצמנו ושלנו מהסביבה.
בפער הזה נולדת הזעקה הפנימית לאהבה, לחיבור, לשייכות.
כשהדברים מתפרקים
לכאורה היינו יכולים לחיות עם העצמי האוטומטי בשלום אלמלא העצמי האמיתי היה נוכח בתוכנו כל העת ומדבר איתנו דרך הגוף, התחושות וההרגשות. אחרי שנים של תרבות השכל, היגיון, רציונליזציה ומיינד, זכינו לחיות בזמן הזה שבו מתעוררת לגיטימציה פנימית לתחושות, להרגשות ולמימוש הרצונות (כשמגלים אותם).
כשנדמה שהדברים מתפרקים, לרוב ייכנסו מיד לפעולה מנגנוני ההגנה שלנו ונגיב תגובה אוטומטית עד לרגע שבו נגלה שהתפתחה בנו מודעות חדה למה שמתרחש בתוכנו ברגע הזה ממש, ברגע התגובה.
הרי בקלות נלקה את עצמנו, נבקר ונשפוט כשלא עשינו, לא קידמנו, לא כתבנו, לא גייסנו, לא ..לא.. לא.. שלא לדבר על הדאגות שחופרות בלופים כשהדברים לא נעשים 'בזמן'.
לעומת זאת, כשהלב מבקש קצב איטי יותר או כשהגוף מאותת שהוא צריך מנוחה עמוקה יותר מרבית האנשים נוטים לבטל בהינף יד את הבקשות האלה – כי המיינד 'יודע' טוב יותר מה צריך. "זה הגיוני. זה לוגי. זה חכם. ככה זה".
התוצאה של ביטול / אי הקשבה לעצמי האמיתי תמיד מתבטאת בתוצאות. בעסקים לדוגמה זה יראה כזרם איטי של לקוחות, טפטוף דליל של הרשמות, חיוניות מועטה לעשייה. אותה מכניקה עובדת גם בזוגיות, בעבודה כשכירים או בקשר עם הילדים. למעשה,
התוצאות בחוץ הן השיקוף של דיס ההרמוניה או ההרמוניה שיש בפנים
באותו הקיץ, עת נוכחתי לגלות שהגוף מתחיל לאותת לי בסימנים פיזיים שונים והעצמי האמיתי מאותת באמצעות העדר אנרגיה וחשק לעשות, להשלים, לקדם – עצרתי להתבונן. לחוש. להרגיש. לחוות את עצמי מבלי לנסות להאיץ בעצמי לקום ולעשות.
אם אתם חווים במציאות תוצאות או מימושים שאינם מהדהדים בהרמוניה עם הבקשות והרצונות שלכם ראשית, עצרו. הסכימו לשהות מעט עם התחושות וההרגשות. הימנעו מלנסות להצדיק, להסביר, לפענח, לתקן. אפשרו לעצמי האמיתי לבטא את עצמו. הוא עושה זאת בדיוק כך, בדרך של תחושות והרגשות.
לאחר מכן, בדקו מה הבקשה שנמצאת מתחת לתגובה של העצמי האמיתי, איזה צורך עמוק לא ממומש, מה מרגיש בחוסר. אין צורך בחפירות ארכיאולוגיות ובניתוחים פסיכואנליטיים. הישארו ברגע הזה והגיבו אל השיח הפנימי בסקרנות חומלת. בלי שפיטה, בלי ביקורת.
הזכירו לעצמכם:
מה שיש הוא שיש, לרגע הזה
כאשר תוצאה מסויימת מתגלמת במרחב שלנו, היא מצביעה על קיומם של רישומים מנטליים / תבניות אנרגטיות במרפ"א (=מערכת הגופים: מנטלי, רגשי, פיסי, אנרגטי ) שאחראיים למימוש הזה.
העצמי האוטומטי עשוי להשמיע את השיח הבא:
- חוקי המימוש האלה לא עובדים
- לאחרים זה אולי עובד, לי לא
- איך אחרי כל העבודה (ההתפתחותית / רוחנית/ עצמית) שעשיתי זה לא הולך לי
- נמאס לי להתאמץ כל כך קשה ולראות שזה שוב חוזר על עצמו
- ועוד..
קול העצמי האמיתי שמעודד אותנו להתפתח ולהאיר יישמע כך:
- זה מבאס אבל זה אומר שיש משהו בתוכך שמבקש התעלות, התפתחות
- זה מאכזב אותך עכשיו אבל אפשר לגלות בפנים מה אחראי לתוצאה הזו ולשחרר את זה
- ברור שההתפתחות הזו לטובתך כי אחרי הזיהוי מה בך חוסם / בולם / מעכב אותך מלהשיג את מה שרצית, האנרגיה תזרום אליך בטבעיות ובשטף.
המשימה שלנו בכל פעם ופעם:
1. להכיר בקולות השונים שנשמעים בתוכנו (מיינד=מנטלי לב=רגשי, גוף=פיסי)
2. לזהות למי יש עוצמה חזקה יותר כשנקודת האפס היא 'טובתנו ההתפתחותית העליונה וטובת הסובבים אותנו'
3. לתת כבוד לאנרגיה הזו בתוכנו. להכיר בקיומה. כלומר: לא לקטר עליה ולא להיסחף עם הנאחס ולא לדבר 'עליה' במילים לא מכבדות.. כן, כן, מילים לא מכבדות הן צורה של אנרגיה עם תדרים נמוכים. זה פשוט אומר שנותנים לתדרים הנמוכים עוד יותר כוח לרטוט ולממש את עצמם.
4. לבחור להטמיע תגובה חדשה שככל שנחזור עליה, כך נחווט מחדש את המוח. תכלס, בזמן אמת, זה הכי מורכב וקשה כי זה אומר להתעלות מעל האגו האנושי, מעל לכאב, מעל לחוויה הרגשית הארצית. ועדיין תודות לקשיבות מודעת, לחיבור אל מה שיש ברגע הזה (קרי, נוכחות), להכרה בתחושות ובהרגשות, יותר ויותר נוצר הרגל של יצירת רווח בין אירוע לבין התגובה, בין תגובה אוטומטית לבין תגובה שמקורה בבחירה מודעת.
תוספת מבורכת תמיד תהיה להעניק לעצמנו, חמלה ואהבה.
אפשר באמצעות עבודה עם הילדה הפנימית, אפשר באמצעות שימוש בהו'אופונופונו ואפשר פשוט להתקרב לאדם אוהב ואהוב ולהסכים לקבל ממנו/ ממנה ליטוף, חיבוק, אהבה.
כשלוקחים אחריות על האנרגיה שלנו, ופועלים באופן קבוע להביא את המרפ"א למצב של הרמוניה, מצטמצם הפער בין העצמי האוטומטי לעצמי האמיתי, מנגנוני ההגנה פחות ופחות מנהלים את מערכי החיים, במקומם צומחת חירות פנימית שמקורה בעצם החופש לבחור אל מה להגיב ואיך להגיב.
ברגע אחד מגלים שהאני שחשבנו שאנחנו כל החיים כבר אינו אותו הדבר. ככל שהדיסוננס הפנימי נחלש, כך גדל השקט הפנימי. ככל שקולו של העצמי האוטומטי נשמע פחות, כך מתפשטת קבלה פנימית. על הקרקע של הקבלה הפנימית צומחת אהבה עצמית.
ואז, יום אחד, מהמראה שמציבה לנו המציאות, לפתע משתקפים אירועים והתרחשויות שמבטאים את האיכויות הנחשפות של העצמי האמיתי – ואלה פותחות אינסוף אפשרויות של הגשמה ומימושים שיש בהם הרמוניה, רווחה, בריאות, הנאה, אהבה וכל מה שהלב מבקש לעצמו.
מתיאוריה למעשה
אם תהיתם איך הגבתי באותו הקיץ אל התחושות וההרגשות ביחס להתנהלות שלי בעסק ועם הילדים, אז ככה: זיהיתי שאני רוצה לעבוד פחות ולהיות איתם יותר. אחרי שבועיים לתוך ימי ה'אין קייטנות' בחרתי לשנות מוד ל-'עסקים לא כרגיל'. הפחתתי את מספר ימי העבודה בשבוע. הגדלתי את כמות השעות שהקדשתי כל כולי לבלות איתם. דיללתי את הפעילות ואת המשימות כך שלא אצטרך להיות במרוץ עם הזמן והסכמתי לפחות הישגים.
בסופ"שים שהם לא היו איתי הקדשתי את הזמן לשיקום. נחתי המון, פגשתי חברים, סיפקתי לעצמי את ההנאות שהרחיבו לי את הלב. שיקמתי ת'נשמה ות'נפש אבל בשום אופן לא עבדתי כדי להספיק עוד משהו.
עד העונג הבא..
שאלות , תגובות ,מחשבות, הרהורי לב ושכל – מוזמנים לשתף ולהשתתף
