כך הפסקתי לעשן. אולי הסיפור שלי יעורר בך השראה לגמילה מכל התמכרות או הרגל שלא טוב לך איתו.
אני מודה שהפסקת העישון הזו לא ראשונה ולא חדשה לי.
עד לרגע בו מצאתי עצמי מחזיקה שוב סיגריה דולקת ושואפת לריאות, הייתי בהפסקת עישון שנמשכה מעל ל-5 שנים.
כשנכנסו שוב הסיגריות לביתי, התפתיתי אל אהבתי הישנה והדלקתי אחת. ואחר כך עוד אחת. ועוד אחת.
מהר מאוד העישון חזר להיות דייר קבע על אף שהילדים שלי דחו אותו שוב ושוב. אצלי הכרוניקה די פשוטה: נגעת נסעת..אדם צריך להכיר את עצמו ולדעת ממה להימנע.
הבחירה בעישון וההתנגדות להפסקת עישון
"אמא תפסיקי לעשן. נו, אמא, מתי תפסיקי לעשן" , הפצירו בי ילדיי מהרגע הראשון.
אם לא די בהם, גם לקוחות וקולגות שראו אותי מחזיקה סיגריה הרימו גבה ותמהו: את? מעשנת? לא הייתי חושבת.. או 'ממש לא מתאים לך לעשן'..
ואני הייתי חושבת לעצמי, עם התקוממות 'מי קובע אם מתאים לי לעשן או לא? מה בכלל המשתנה הקובע פה למעט הרצון שלי?'
לילדיי הייתי עונה: אני אפסיק. יום אחד.
ידעתי בליבי שיום אחד אפסיק. ידעתי גם שאני זקוקה לרצון נחוש להפסיק. ולא רק לרצון הנחוש, אלא גם לבחירה להפסיק לעשן.
היו ימים שהיה לי רצון נחוש אך לא הייתה לי בחירה
היו ימים שהייתה לי בחירה אך לא היה לי רצון נחוש.
הסיגריות מלאו הרבה תפקידים בשנתיים וחצי האחרונות והתפקיד המרכזי היה להרחיק אותי מעצמי.
עם הרבה סיפורים (טובים, כן?) הצדקתי את העישון שלי ותמכתי בבחירה שלי לעשן, הגם שעמוק בליבי ידעתי שהעישון הזה אינו ביטוי של אהבה עצמית אלא להיפך.
בתחילת יולי עבדתי על הקפסולה לריפוי טראומות (אי) אהבה עצמית. העבודה על הקפסולה הפגישה אותי עם שאלות נוקבות ביחס למידת האהבה העצמית שלי לעצמי. אחד השערים לאהבה עצמית הוא טיפול בעצמי – Self Care.
היה לי קשה מאוד להודות שאני חלשה מאוד בטיפול בעצמי. מאוד. בימים ההם של תחילת יולי התעמתי רבות עם עצמי. לצערי, בלי הרבה חמלה ועם הרבה מאוד ביקורת עצמית נוקבת. את התוצאה פגשתי מהר מאוד בגוף. התסמינים דיברו את עצמם.
הפסקת עישון - כך עשיתי את זה
ידעתי שאני חייבת לנקות את הגוף וידעתי שהסיגריות הן הדבר הראשון שאני חייבת להימנע ממנו.
הצעתי לאיש שאיתי, זה שהחזיר את הסיגריות לחיי שנפסיק ביחד. הוא התנגד. אמר שאין לו רצון להפסיק לעשן. הבנתי שזה הסיפור שלי עם עצמי.
בוקר אחד, אחרי עוד ליל שינה מחוררת, עמדתי במקלחת, מתחת למים זורמים ברגע אחד בו הבטתי בעצמי במראה והופיעה המחשבה: היום. רק להיום בלי עישון. ואחריה עוד מחשבה : היום בלי עישון. ושוב היא הופיעה: היום בלי עישון. ואיכשהו המחשבה הזו הייתה בהלימה מלאה עם הרצון שלי וביטאה בחירה שלי. היא נבעה ממני, משדה הלב ולא מהמוח שנוזף ואומר: "נו, נו, נו, את צריכה להפסיק לעשן".
זמן מה אחר כך התיישבתי אל השולחן באוויר הבוקר היחסית נעים, במרפסת, והתחלתי בכתיבת בוקר. תיארתי את הבחירה והרצון ואת התעוררותם בי וכתבתי: "רק להיום. אני לא מצהירה. אני לא משתפת. לא חולקת ולא מתיימרת להיות זו שמפסיקה ביום אחד לעשן. היום בלי עישון. ואני רוצה, ממש רוצה, לנקות את הגוף. לנקות את הגרון מהליחה שהצטברה בו. להחזיר למיתרי הקול את הצלילות להפסיק לזהם אותי. להפסיק לזהם את האוויר שמסביבי".
וכך, כמו שאני כותבת את הרצון שלי, הגוף מתחיל לבקש את שלו, את הניקוטין. רצון לחוד וצורך פיזי לחוד.
באותם רגעים העליתי את המודעות אל זרם התודעה ואל הגוף בעת ובעונה אחת וכתבתי, ממש תיארתי / תיעדתי במילים את החוויה הפיזית והרגשית שלי – והתמרתי כל תחושה והרגשה ומחשבה עם הו'אופונופונו.
על כל מה שבי שדרש עישון אני מצטערת סליחה אני אוהבת אותך תודה
על הבחירה להפסיק לעשן אני אוהבת אותך, תודה, אני מצטערת, סליחה
על הצורך שעולה בי כרגע לעשן, תודה, אני אוהבת אותך, אני מצטערת סליחה.
נוכחת בתחושה הזו שעולה כשהגוף מבקשת שאכטה, שואפת מנת חמצן גדולה אל הריאות, מחזיקה רגע, נושפת החוצה, וכותבת:
על התחושה הזו שמעוררת את המחשבה לקחת סיגריה, אני מצטערת, סליחה, אני אוהבת אותך, תודה.
על ההכבדה הזו שיש לי בחזה, שמחוברת לשאיפה מסיגריה ולהכנסת העשן לריאות, אני מצטערת, אנא סלחי לי אני אוהבת אותך תודה.
עדה, נוכחת בצורך שעולה, בבקשה של הגוף למשוך סיגריה, שואפת, נושפת וכותבת במחברת:
"לא לוקחת סיגריה. לא מגלגלת. לא מתקרבת. נושמת. שואפת את עצמי. עוד לגימה מהקפה. ולא. אני לא מעשנת. אני נמנעת היום מעישון . אני פוגשת היום את התחושות שהגוף משחרר ורק נוכחת בכל תחושה שכזו. כמו ברגע הזה שאני חווה את הגיבוש התחושתי הזה שאין לי שם אליו במרכז החזה, מדגדג קצת בגרון. ואני שואפת ונושפת תוך כדי כתיבה. זוכרת לקחת אוויר ומוציאה אוויר. נותנת לי לחוש את מה שיש מבלי לבחור לעשות פעולה אחרת כתגובה. והפעולה האוטומטית כתגובה שהיא גלגלול סיגריה – נדחית".
כך המשכתי באותו הבוקר במשך קרוב לשעתיים, כותבת את זרם התודעה בנושאים שונים שעולים דרכי וכשמגיע האיתות מהגוף שבשלה השעה למנת ניקוטין, מתעדת מילה במילה את החוויה הפנימית ודוחה במודע את הפעולה, את ביצוע ההרגל.
בעצם הכתיבה הזו, הנכחתי את עצמי לרגע, ושוב לרגע, ושוב לרגע. מתוך נוכחות מלאה עם הגוף והבחירה לממש את הרצון הנחוש – רק לאותו היום – דחיתי עוד קצת ועוד קצת את הדלקת הסיגריה הראשונה.
במהלך אותו היום, בכל פעם שעלה הדחף לסיגריה, הזכרתי לעצמי: היום ללא עישון. שאפתי אוויר. נשפתי אוויר. כמה פעמים ברצף ותוך כדי היתמרתי את ההרגשות ואת המחשבות שעלו לי, כדוגמת מה שכתבתי קודם.
הפסקת עישון רק להיום, רק לעצמי, מיום ליום
באותו היום לא סיפרתי לאף אחד אפילו לא לילדים. למעט האיש שלצידי שהתחוור לו שאני לא מדליקה סיגריה איתו במרפסת.
למחרת, בחרתי שוב: לא לעשן היום. גם היום, זה להיום. בלי לטלטל את המערכת, בלי לאיים על עצמי, בלי לבחור בחירות שלא אוכל לעמוד בהן.
כך מיום ליום, בכל בוקר במקלחת, בחרתי שוב. בחרתי בעצמי. בחרתי לנקות אותי. בחרתי לא לעשן.
בכל הימים הללו עברתי דרך מצבים חברתיים שבהם הייתי זוללת סיגריות, דרך מצבים רגשיים שבהם הייתי מגייסת את הסיגריות כדי לאפשר לי אוויר בנשימה, דרך רגעים שבהם המחשבה כבר תכננה איך כשאגיע אל.. אשב ואגלגל סיגריה.
אל כל מופע כזה של האנרגיה: מחשבה, תחושה, הרגשה הגבתי באותה הצורה: עצרתי. שאפתי שאיפה עמוקה. נשיפה עמוקה. עוד שאיפה עמוקה. עוד נשיפה עמוקה ו – אמרתי את משפטי ההו'אופונופונו.
כמובן , גיביתי את זה בפעולה תומכת. לא גלגלתי סיגריה. לא הדלקתי. ויותר מזה, התחלתי לזהות שאיני יכולה לשבת בקרבת האיש שאיתי כשהוא מעשן. ריח העישון הפך להיות דוחה עבורי.
גיליתי שאני מעדכנת את אורחותיי. בהעדר 'לצאת למרפסת לעשן' פתאום נמצא מלא זמן לדברים אחרים. פתאום גם הדינמיקה הזוגית השתנתה.
תמצית הכלים שיעזרו גם לך עם הפסקת עישון
עברו 30 ימים של 'רק היום ללא עישון'. פניי אל מאות ימים של 'רק היום ללא עישון'.
אני מאמינה שמי שמכור לעישון, לעולם יהיה מכור לעישון או לכל הפחות קל להתמכר לעישון. האתגר הוא להאריך את הפסקת העישון יותר ויותר ויותר.
השבוע היה יום בו הבחנתי ש'היום היה יום בו בכלל לא עברה לי מחשבה על סיגריה'. זה ריגש אותי.
כשאני חושבת על זה, גם היום לא הייתה לי מחשבה על סיגריה.
גמילה מעישון היא תהליך שמתחיל ברגע אחד.
היא מבקשת מאיתנו רצון נחוש ובחירה נחושה.
ברגע שיש את שני אלה, הכלים שעבדו ועדיין עובדים עבורי הם:
נוכחות, מודעות, נשימה, התמרה, פעולה מגבה.
היום חשבתי לעצמי שכמו שנגמלתי מהעישון, או לפחות פתחתי בתהליך גמילה מעישון אני יכולה להיגמל מאכילה רגשית. טיים וויל טל.
אם מצאת בסיפור שלי משהו עבורך, אשמח לשמוע מהו… ואם לא, תודה שהגעת עד לכאן וקראת.
את הקפסולה לריפוי טראומות (אי) אהבה עצמית תמצאו כאן – התהליך שם לא ישאיר אותך אדיש.ה לעצמך.
להבין איך להתמיר בכל סיטואציה ובכל מצב אפשר בעזרת הספר שלי או בעזרת הסמינר שכאן.
אין כמוך אלופה💖
תודה רבה אחות לב