על אהבה, שחזור גלגולים וריפוי בין זמנים
בסוף יום עשיר באהבה והתרגשות בסמינר 'בדרך ההו'אופונופונו', נסעתי הביתה עם תחושת התרחבות ענקית של הלב וחשבתי לעצמי: אין גבול לאהבה שהלב יכול להכיל, אבל, צריך לעזור לשריר הזה להתרחב ולגדול כדי להצליח להכיל את כל האהבה הזו.
נסעתי מהרהרת באהבה ובהרגשה שהיא מייצרת בלב ומסביב לו, כשהיא כזו נקייה וטהורה ונובעת מעצם החלפת האנרגיות עם אנשים אחרים – גם כאלה שאני בכלל לא מכירה.
המכונית ניווטה את עצמה על אוטומט הביתה ובשנייה בה פניתי לסמטת הבית שמעתי את עצמי אומרת : עכשיו אני צריכה חיבוק. צריכה מישהו שיחכה לי ויקבל אותי ויעטוף אותי ויחבק אותי ושאוכל לעבד ולהכיל את כל האהבה הגדולה הזו בשקט. בלי מילים. עטופה. מוגנת.
לקח לי כמה שעות להרגיע את הכימיקלים שזרמו לי בדם ולבסוף נרדמתי עם חיוך גדול על הפנים.
למחרת החלטתי לקחת את הזמן לאט. לאפשר לעצמי לנשום. לעכל. להתחבר שוב לעצמי ועוד לאהבה.
שמש דצמבר הפתיעה אחרי שבוע רטוב וסוער, ובחרתי לצאת לאכול ארוחת בוקר בחוץ, לתת לחום השמש לעטוף אותי, במקום החיבוק שהיה חסר לי אתמול בלילה.
הלכתי לשבת במקום שבו נפגשתי איתו בפעם הראשונה שבוע וחצי קודם לכם.
האיש ההוא
לפני הפגישה ההיא לא דיברנו מעולם. ידענו מי זה כל אחד אך מעולם לא הצטלבו דרכינו, למרות שגרנו באותו מרחב גיאוגרפי.
נפגשנו להכיר. שעה פגישה. לו היה לאן להמשיך ולי היה לאן להגיע. פגישת בוקר שהתחילה בחיוך והסתיימה בחיוך ובאמצע המון מילים על נסיעות ואתרים רוחניים, פה ושם גם כמה פרטים אישיים. לא משהו לתת עליו את הדעת.
אני זוכרת שאמרתי לעצמי: מוזר. משהו קורה פה וזה מוזר, כי אין לי מושג מה קרה פה עכשיו.
מעת לעת הוא קפץ לבקר אצלי בתודעה והתהלך בראש שלי הלוך וחזור. זה היה עלום מידי בכדי שאוכל להבין. מה יש לי עם האיש הזה שאני בכלל לא מכירה.
וחלפו הימים. לא היה קשר ביננו.
הגיע ליל שבת, בו הייתי פנויה ממשרת אמא ובלי תוכניות. התפנקתי בשנת צהריים מתוקה חסרת גבולות והתעוררתי עם משפט בתודעה: 'אתה רוצה לאכול ביחד?'
אני מאמינה שכאשר נוחתת השראה עלינו להגיב לה. הפרשנות שלי הייתה, שאם הקצתי עם השאלה הזו בראש, זו השראה לפעולה ולא מחשבה יזומה שלי ומיד שלחתי אליו את השאלה.
מארוחת ערב שהייתה אמורה להסתיים בתוך שעתיים בגלל מגבלת זמן שלו, היא נמשכה שלוש וחצי שעות. המילים זרמו בשטף. היה שם רצף. הייתה שם דינמיקה אנרגטית. הרגשתי בזה ועדיין לא ידעתי לתת לזה שם. הייתה שם נינוחות ועוד משהו.
ימים אחדים אחרי אותו ליל שבת התקיים הסמינר. בימים שקדמו לו הייתי עסוקה בעניינים של לקראת ופחות פנויה לחשוב עליו. בערב הסמינר ישבתי לקרוא את המתווה לסמינר והוא הופיע לי בתודעה. השם שלו. בלי מחשבה. בלי אמירה. רק השם שלו.
4 שניות לאחר מכן הגיעה ברכת ההצלחה שלו אלי , בווטסאפ. חייכתי. זיהיתי את הסנכרון.
רק בשביל לקבל חיבוק
יום אחרי הסמינר.
אני יושבת בסמוך לשולחן סביבו ישבנו להכיר בפעם הראשונה, מאפשרת לקרני השמש החורפיות לעטוף אותי ומרגישה את האהבה הנקייה של הבריאה מפעפעת לי בלב. שלווה. שקט. חוויה יוצאת דופן בעבורי אחרי שנים של עלטה רגשית.
שיחות טלפון נכנסות, אני מתנהלת מול הבקשות ברוגע סטואי לא מוכר ותוך כדי מענה לשאלות מבינה שחסרה לי פיסת מידע קטנה שנמצאת אצלו.
שלחתי שאלה עניינית. קיבלתי תשובה עניינית. המשכתי בלי מחשבה מוקדמת : אתה בחוץ אולי ,בין לבין? פתאום התחשק לי שהוא יצטרף אלי לקפה..
התשובה שלו הפתיעה אותי והעלתה לי חיוך גדול על הפנים. כעבור 25 דקות הייתי אצלו בבית, עטופה בחיבוק שביקשתי ערב קודם.
מה שקרה ב-48 השעות אחרי אותם הרגעים, יכול בשקט להישמע סיפור דמיוני אלא שהוא מציאותי לחלוטין ואם הוא לא היה קורה לי , אני לא בטוחה שהייתי מאמינה לזה בעצמי..
את מוכרת לי מפעם, אולי מגלגול אחר..
בתוך העיטוף והמגע המחמם שנמשך ונמשך זמן ארוך, הרגשתי את הנשימות שלי מאיצות. לפתע, בלי שום מחשבה מוקדמת, שמעתי את עצמי אומרת לו, תוך שאני מסתכלת אליו ישר לעיניים: "כמה שהתגעגעתי אליך. אלוהים כמה התגעגעתי אליך"
והוא, בתוך אותו רגע קוסמי, מבודד מציר של זמן חיים ארציים, עונה לי: "אני מרגיש שאני כבר מכיר אותך"
היו שם רגעים ארוכים של קסם.
ברגע מסוים ישבתי על הספה בסיכול רגליים, כוס תה חבוקה בין שתי כפות ידיים, מבט פונה אל הבריאה, אל השמים, תחושה של קדושה פנימית ירדה עלי. הרגשתי מנותקת מהמציאות הגשמית. הרגשתי שאני בתוך סיפור. אולי זה היה הרגע בו הייתי אמורה להתחיל להבחין שיש כאן התרחשות שהיא גדולה משנינו.
אלא שלא קלטתי את זה באותם הרגעים והרישום של החוויה הרגשית הזו טבוע בי. משהו כמו: "אני כאן בתוך הסיפור הזה ואני לא.."
'אני רוצה לישון איתך הלילה' הוא אמר. חייכתי ואמרתי : טוב.
וכך, מלממש את המשאלה לחיבוק, נעניתי להזמנה המפתיעה שלו. הגעתי 'רק בשביל לקבל חיבוק' ומצאתי אותנו מבלים לילה ארוך ביחד.
בלילה הזה גיליתי לו שכאשר הוא שלח לי את ההזמנה להכיר בפעם הראשונה, צמרמורת חלפה לי בגוף ברגע. זו הייתה הסיבה שעניתי לו 'כן'. במסגרת העבודה שלי אני מקבלת לא מעט בקשות להיפגש ואת מרביתן אני דוחה.
בלילה ההוא, הוא גילה לי, שבעת ההיא שנפגשנו לראשונה, הוא התבונן בי יושבת שם ועברה לו מחשבה בראש: האישה הזו יכולה לשאוב אותי אליה.
בלילה ההוא עלו וצפו רגשות שאין להם לכאורה שום קשר לעובדה שנפגשנו לראשונה לפני שבוע וחצי וסך המפגשים ביננו הסתכם בשניים.
הגוף של כל אחד מאיתנו רטט רגשות שמרביתם לא היו מודעים.
בצד תשוקה והשתוקקות עמוקים, רצון עמוק ובלתי מוסבר בהגיון להתאחד – לא הצלחנו. היה חוסר סנכרון מושלם בין הגופים שלנו. עברנו מתשוקה ורצון, לנשימה ולעיכול האכזבה. היינו ערים לחוסר הסנכרון. הוא הופיע שוב ושוב. הגוף של כל אחד מאיתנו דיבר את דברו ואי אפשר היה להתעלם מהמצב המוזר הזה שנקלענו אליו ושאב אותנו אליו.
הגוף לימד אותנו שיש מחסומים ביננו והאחריות שלנו לבחור אם לעבור אותם תוך כדי פירוק ושחרור או לעבור אותם תוך כדי התרחקות ומניעה.
לשמוע את הלב
ביום למחרת, המוזרות הלכה וגדלה כי מצאנו את עצמנו מבינים, כל אחד לעצמו ואחר כך ביחד, שבשנינו אחזה בהלה ובשנינו יש פחד להתחייב ובשנינו יש קונפליקט פנימי. בתוך הרגעים עצמם לא עצרנו לשאול את עצמנו, איך זה שבתוך 24 שעות אנחנו כבר חווים את הבהלה מזוגיות ביננו? איך הגענו במהירות כזו לשקול אפשרות כזו.. הרי רק אתמול נפגשנו. עוד לא הכרנו.
לא עצרנו את עצמו לשאול שאלות. חווינו את התחושות והרגשות כמו שהם היו באותם הרגעים והגבנו אליהם.
במהלך יום השישי, נזכרתי באותם רגעים, בהם הרגשתי את הגעגוע העמוק אליו. נזכרתי במילים שלו 'אני מרגיש שאני כבר מכיר אותך' וידעתי ברגע, זה היה קולו של הלב שזכר. שנינו דיברנו מתוך חוויה משותפת בזמן אחר.
לא הייתה שום סיבה (לוגית) בעולם, שיתפתח בי געגוע אל האדם הזה, בפעם הראשונה בה הרגשתי את מגע ידיו עלי.
לא הגיוני שהוא ירגיש שהוא כבר מכיר אותי אם נפגשנו לראשונה לפני שבוע וחצי ובילינו במצטבר 4.5 שעות בדיבורים.
לאט לאט התחוור לי שאנחנו נמצאים בתוך רטטים שרוטטים מזמן אחר. יש לנו סיפור חיים קודם. ביקשתי מההדרכה שלי להתעורר לזיכרון הזה.
ביום שישי בערב שיתפתי אותו בהבנה הזו שלי וכך יצאנו למסע של לילה נוסף שלאחריו הקצנו כל אחד אל מערבולת רגשות משלו.
הוא הסיט את השמיכה לצאת מהחדר וטרם צאתו שמעתי את עצמי אומרת לו: 'אתה עוזב כל כך מהר?'
הוא ענה: אני לא עוזב, אני חוזר.
מוזר חשבתי לעצמי. ממתי אני מדברת ככה במן התרפקות שכזו. כאילו בקעו המילים מגרוני מבלי לעבור קודם במוח.
הוא יצא ואני התיישבתי למדיטציה.
בתוך
באותה העת הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי לאזן את הרגשות. התיישבתי ובתוך שניות אחדות הרגשתי עצמי צוללת במהירות, עמוק, אל ה'תוך', ויוצאת החוצה אל מרחב אחר בו יש שקט.
שם הלב שלי התחיל לפעום במהירות ובמפתח הלב התחיל להתגבש גוש עכור.
הפניתי את תשומת הלב שלי אל הגוש הרוטט והרגשתי לחץ בבית החזה. דקירות. נשארתי בתוך הכאב. השארתי שם את תשומת הלב כדי לתת לרטטים להתעצם עוד ועוד. כאב חד פילח לי את בית החזה ואיים לצאת דרך הגב. נשארתי עם הכאב עד לרגע שזהיתי שהוא ממסך עצב ויש שם גם צער.
אלה הן שתי איכויות האנרגיות שרטטו בעוצמה כל כך גדולה עד שהתבטאו בגוף הפיסי בצורת כאב בחזה.
המשכתי להשאיר את תשומת הלב שלי בתוך ההרגשה של העצב והצער וזיהתי את הדמעות עולות וחונקות לי את הגרון.
הוא חזר לחדר.
התלבטתי אם לפקוח את העיניים ולהפסיק או להמשיך. המשכתי. זה היה חזק ממני. ידעתי שאני בתוך תהליך של ריפוי ובחרתי להישאר שם.
הוא נשכב לצידי במיטה ואני נשמתי עמוק והפניתי את תשומת הלב מעלה, אל הנקודה שבין הגבות, אל העין השלישית .
תחילה הייתה חשכה. עצב צער וחשכה. לאחר מכן נפתחה תמונה וראיתי גבעות נמוכות עם עשב ירוק רך, מכופף ממשב רוח עדין. הרגשתי אותי יושבת בפתח הבית הקטן, משמאלי פרוס הים, אני צופה אל האופק, טובעת בעצב ובצער ומבינה: הוא הלך והוא לא יחזור. הוא הבטיח שיחזור אך הוא לא חוזר. הוא לא חוזר.
העצב והצער התעצמו ודמעות חמות זלגו לי על הלחיים.
הוא, שוכב לצידי במיטה, חי את הרגע הזה ביום האחרון של שנת 2016.
אני, יושבת לצידו במיטה, חיה את הרגעים ההם של שנת 1473 ובוכה.
בוכה בשקט. ערה לחיים בשני ממדי זמן בעת ובעונה אחת.
בוכה את הצער והעצב שהתעוררו בי בחיים האלה, מאז.
מאז הלך ולא חזר.
לבחור נכון
באותם רגעים בחרתי לשחרר את זיכרונות אותם החיים.
בחרתי לשחרר את עצמי מהמרטטי אירועי העבר שטוו חוטים ביננו. בחרתי להתרפא.
שלפתי מתוך גוש העצב במפתח הלב את פרח הדנא הסגור. שחררתי את הסליל והמרחב רטט בדיסקיות. דסקית מים רטטה בעצבנות. העצב היה בלתי נסבל. הרגשתי שהוא מושך אותי פנימה.
ביקשתי סליל לאיזון, הופיע לי סליל ורוד הטענתי את הסליל באמצעות מחרוזת האנרגיה והנחתי אותו על דסקית המים. יכולתי להרגיש את המפגש בין התדרים והגוף שלי רעד. השטתי את הדסקיות הפתוחות הצידה.
חזרתי אל מפתח הלב וזיהיתי את הצער. שהיתי כמה שניות עם הצער הזה והרגשתי אותו שוטף אותי. דמעות חמות המשיכו לזלוג על לי על הפנים. משיתי מהמקום בו הרגשתי את הצער פועם לי בלב, את פרח הדנא הסגור. שחררתי את הסליל וביקשתי סליל לאיזון וריפוי. קיבלתי סליל ורוד. הטענתי אותו ואנרגיה חדשה רטטה בי. הנחתי אותו על הדסקית הרוטטת, גם פה הייתה זו דיסקית המים.
בשבריר שניה הרגשתי שעוצמת העצב והצער פחתה. הצלחתי לנשום בטבעיות או לפחות כך חשבתי.
שאלתי מה עוד דרוש לי לאיזון וקיבלתי ספירלה לבנה גדולה, דשנה, מלאה באנרגיה, כאילו מרוכזת. הספירלה נכנסה אל חלל הראש שלי וחוללה בסיבובים בתוכו. לאחר מכן המשיכה בדרכה וירדה אל הגרון והתחילה להרחיב אותו. תוך שהיא מסתובבת ומרחיבה, הרגשתי שאין לי מילים מרב צער ועצב. התחלתי להבין שבכל פעם שיצאו לי מהפה מילים שקשורות בדרך זו אחרת לקשר בינו לביני, הן בכלל לא היו מילים שלי.
איתו, אחרי אותו אחר צהרים קסום, בכלל לא ביטאתי את הרצונות שלי כקרן של עכשיו, אלא ביטאתי את הרצונות שלי כאותה אישה, שהוא הלך ממנה ולא חזר ואילו עכשיו הוא כביכול חזר ואני בבהלה שילך שוב.
ההבנה הזו הכתה בי כל כך חזק כך שבאותו הרגע הבנתי, שמתקיימת הפרדה בין מי שאני בחיים האלה לבין מי שאני כ'מגיבה מתוך רישומי העבר' – פקחתי את העיניים.
הסתכלתי עליו, שוכב בעיניים עצומות – והרגשתי את הנפרדות ביננו.
עצמתי עיניים ושאלתי אם לשלוף את הסלילים ולסגור. קיבלתי הנחיה: השאירי את הדנא פתוח.
It's my life, It's now or never
פקחתי את העיניים, נשכבתי לצידו וקיבלתי חיבוק חם. הוא הניח את הראש על הלב שלי ולפתע אמר: יש לך פעימות לב מטורפות.. מה קורה ?
שיתפתי אותו: הייתי עכשיו בזמן אחר שלנו. ביחידת החיים הקודמת שלנו. שם הלכת ולא חזרת. וזו הבהלה שלי. זה המעצור שהיה לי איתך. אני לא יודעת מה שלך, אבל זה בכל אופן היה שלי ועכשיו עברתי טיפול בשיטה שמתעוררת דרכי. והלב, הלב עוד מעט יירגע כי אני בתוך הטיפול.
אני לא יכולה להסביר מה היה שם באותם הרגעים. אין לי מילים לתאר את ההרגשה למעט העובדה שהרגשתי את הפער נפער יותר ויותר.
הוא שאל אותי: את רוצה להיות איתי ? עניתי לו:
אני רוצה שתהיה מסוגל לדבר איתי את המחשבות שלך,
אני רוצה שתהיה מסוגל לשתף אותי ברגשות שלך,
אני רוצה שתהיה מסוגל להיות נוכח,
ואז אני רוצה שננסה.. כי אין לי מושג לאן זה ייקח.
הוא עצם עיניים ולא ענה.
הרגשתי את הקונפליקט הפנימי שלו. את הבלבול. את הקריעה. התרחקתי מהחיבוק שלו.
מצאתי לעצמי על המיטה מקום ללא מגע. עצמתי עיניים. הקשבתי לפעימות הלב, הן נרגעו.
שאלתי אם לשלוף את הסלילים ולסגור. קיבלתי אישור. סגרתי את הדנא, הטענתי אותו בסליל לבן והחזרתי ללב. שני דנא עם סלילים לבנים חזרו למפתח הלב ולרגע אחד הרגשתי שוב את השלווה.
ידעתי בתוכי שזהו. זה נגמר. הלב שלי חזר לפעום את הקצב שלו באהבה. קמתי מהמיטה והלכתי להתקלח ושם, מתחת לזרם המים החמים התחלתי לפזם:
It's my life
It's now or never
I ain't gonna live forever
I just want to live the life alive
It's my life
חיוך ענק נמתח לי על הפנים והרגשתי מבורכת. ביקשתי חיבוק – קיבלתי חיבוק. ביקשתי לרפא את מה שבתוכי שיאפשר לי לקיים זוגיות אינטימית אוהבת ואמתית – קיבלתי את הזכות לשחרר ולכפר על העצב והצער של 'הוא הולך ולא חוזר' . יומיים לאחר מכן הבנתי שזכיתי לרפא פחד שמעולם לא חשבתי שיש לי, אחד השכיחים שיש : חרדת נטישה.
לא היה לי במודע זיכרון של שום חוויה שתחרוט בי את הרישום של חרדת נטישה אבל, הצלחתי לגלות איך החרדה הזו התגלמה בכמה מערכות יחסים ואיך תגובות היצמדות שהיו לי, בעצם היו תולדה של חרדת הנטישה הלא מודעת הזו.
על חרדת הנטישה שהניעה אותי להיצמד ולהישאר במערכות יחסים לא מדויקות לי סליחה, אני מצטערת, אני אוהבת אותך. תודה.
בחזרה לאהבה
באותו הבוקר הוא הלך כמה רגעים אחרי שיצאתי מהמקלחת. הרגיש שהוא חייב לזוז, ללכת.
ביקשתי שיאותת לי אם הוא רוצה שנמשיך את הקשר או נעצור אותו כאן. זו הייתה התגלמות חוזרת לריטוט של חרדת הנטישה.
הוא יצא מהבית ואני ידעתי שזה הסתיים. לא הייתי זקוקה לבחירה שלו או לשיחה איתו, כדי לדעת שזה נגמר.
יכולתי לראות איך שנינו נשאבנו לתוך סצנה שזימנה לכל אחד מאיתנו הזדמנות לריפוי ולשחרור.
אני בחרתי לשחרר ולכפר וזכיתי בהתרחבות הלב, בפרידה מחרדת נטישה, בהרגשת אהבה נקייה אליו, בהודיה עמוקה על החיבוק ועל שחזור הגלגולים והתרגול של העבודה עם סלילי האור על יחידת חיים אחרת.
הרגשתי מבורכת.
אפילוג
יומיים אחר כך הוא אותת לי לדבר. בין הזמן שהוא אותת לרגע שיכולתי לדבר הרגשתי את הפחד עולה וגואה. שמעתי שוב את המחשבות מהסוג של 'מה אם הוא לא ירצה בי' ו'אם הוא ירצה שוב לעזוב' ..
הרגשתי את הפחד. שמעתי את המחשבות ובהיגיון, אחרי יומיים של תהליך ידעתי שאלה שאריות של העבר. נתתי להם לרטוט ולהכאיב לי את הלב והתמרתי. כל העת התמרתי.
על כל מה שבי שמעורר בי חרדת נטישה אני מצטערת סלח לי אני אוהבת אותך תודה
על כל מה שבי שנזקק שיבחרו בי אני מצטערת, אני אוהבת אותך, סלחי לי, תודה
על כל מה שבי שעלול למנוע ממני לבחור ללכת בעצמי כשאני מרגישה ויודעת שזה נגמר – אני מצטערת, סליחה, אני אוהבת אותך, תודה.
ואז דיברנו.
הוא כבר ידע מה הוא רוצה לומר . גם אני ידעתי מה הוא רוצה לומר. היה רגע שרציתי לכתוב לו: שנינו יודעים. אפשר להמשיך הלאה בלי השיחה הזו.
אמרתי לו את זה, והוא אמר: לא. אני לא הייתי עושה את זה. אני לא רוצה לפגוע בך.
זו הייתה הפעם הראשונה ב- 47 שנות חיי שבה גבר אמר לי שהוא לא מסוגל להיות במערכת יחסים איתי וידעתי ש'זה ממש לא אני זה הוא' – וזו לא קלישאה.
אני אוהבת אותך, אמרתי לו וקיוויתי שיבין שזו אהבה נקיה שלי אליו – נשמה אל נשמה.
המשכנו לדבר עוד קצת ובסיום השיחה נתתי לעצמי רגע לפני שקמתי מהכורסא.
בדקתי מה אני מרגישה.
היה שקט בלב שלי.
וגם אהבה.
תודה תודה תודה.
