איך התחלתי להבין מה זו שליטה?
"את מנסה לשלוט בהכול" – נהגתי לשמוע את המשפט הזה לא מעט במהלך חיי.
תמיד הוא כיווץ אותי. לא רציתי להיות מזוהה כמישהי ששולטת.
יותר מזה – אפילו לא הבנתי איך בדיוק אני שולטת, ובמה.
"אני מפחדת לאבד שליטה" – שמעתי את המשפט הזה אינספור פעמים בשנה האחרונה.
ותמיד תהיתי: מה זה בכלל אומר לאבד שליטה? איך זה מרגיש? איך זה נראה?
רק כשאפשרתי לעצמי באמת לאבד שליטה – לראשונה השנה – ולגלות מהי החלופה הבריאה שלה, הבנתי שאני יכולה סוף־סוף לכתוב על שליטה.
וכשפגשתי פנים אל פנים קבוצה שלמה שנכנסה לתוך תהליך שמטרתו לחקור את השליטה, להבין את המחירים שלה ולגלות את האפשרות הבריאה שמתחת –
הרגשתי שהשעה בשלה לשתף גם אותך.
יש או אין שליטה?
בכל פעם שאני פוגשת את זה – בי, באחרים, בקבוצות – אני נדהמת לגלות עד כמה שליטה מנהלת אותנו.
לעיתים קרובות, זה קורה מבלי שנהיה מודעים לכך.
היום אני מזמינה אותך, דרך המילים האלו, לצאת לחקירה פתוחה:
בתוכך, במערכות היחסים שלך, ובמקומות העדינים שמבקשים ראייה מחודשת.
מהי שליטה?
אילו ביטויים של שליטה מסתתרים בפעולות שנדמות "הגיוניות"?
מה זה אומר עבורך לאבד שליטה?
והאם בכלל אפשר לאבד שליטה?
ואם אין לנו באמת שליטה – אז מה כן יש?
שליטה, ברוב המקרים, מתחילה הרבה לפני שאנחנו שמים לב.
היא כמעט אף פעם לא נראית כמו "שליטה", אלא מתבטאת כתכנון, אחריות, מוכנות,
או הכרח פנימי "לדעת מה הולך לקרות".
אבל מתחת לכל אלו – יושבת דריכות. החזקה. פחד.
ניקח רגע פשוט מהחיים: את יוצאת לאירוע – דייט, פגישה, הרצאה, ארוחת ערב.
עוד לפני שיצאת – כבר תכננת איך זה יהיה: מה תלבשי, מה תגידי, איך תרגישי, ואיך יגיבו אלייך.
וכשבפועל זה לא קורה בדיוק כמו שתכננת – משהו מתכווץ.
עולה אכזבה. לפעמים תסכול. לפעמים שיפוט – כלפי עצמך או כלפי אחרים.
זה הרגע שבו השליטה, שפעלה ברקע כל הזמן, צפה פתאום לפני השטח.
אנחנו מנסות לשלוט באנשים, בתוצאה, ברגש – לא כי אנחנו קונטרול פריקיות.
אלא כי בתוכנו יש פחד. פחד להיפגע שוב. פחד להרגיש מה שפעם היה "יותר מדי".
גם בעולם העצמאות והיזמות זה נוכח חזק. את משיקה תוכנית, קמפיין, ריטריט.
עובדת לפי כל שלב, עם תוכנית פעולה ברורה.
אבל כשהתוצאה לא מגיעה – כשאין הרשמות, כשאין תנועה – משהו בתוכך מתחיל לרעוד.
את שואלת: מה לא עשיתי נכון? אולי אני לא טובה מספיק?
אבל השאלות האלו נובעות לא רק ממקצועיות – אלא מהאשליה העמוקה שאם נעשה את כל הצעדים נכון – תהיה לנו שליטה בתוצאה. קראו גם: ללב יש היגיון שההיגיון לא מבין – איך לצאת מהלופ.
אנחנו מאמינות שאם נתכנן נכון, נחשוב מראש, נפעל מדויק – נוכל לשלוט בתוצאה.
אבל שליטה כזו אינה באמת שליטה.
זו אשליה של שליטה.
היא מעניקה תחושת ביטחון רגעית – אבל בפועל, המציאות תמיד נושאת איתה מרכיבים שאינם בשליטתנו:
תגובות של אנשים, מפגש עם הלא־נודע, רגש שעולה פתאום, או שדה שזז באופן בלתי צפוי.
ומה שנשאר לנו – הוא לא שליטה על המציאות, אלא השאלה: איך אני פוגשת את זה?
מאיפה מגיעה השליטה – ולמה היא מופעלת?
בואי נשאל באמת:
מה קורה ברגע שהמציאות לא מתיישרת לפי התוכנית?
מה קורה כשאין לך מידע או ודאות?
כמו למשל, בעוד שבועיים עלייך לפנות את הדירה – ואין דירה חדשה לעבור אליה.
למה עולה סערה?
למה אנחנו נבהלות?
כי במקום עמוק מאוד, אנחנו מאמינות שאם לא נקבל את מה שציפינו לו – משהו קיומי יתערער.
שאם לא תהיה תוצאה, לא יהיה ערך.
שאם לא יאהבו אותנו – נישאר לבד.
שאם לא נשלוט – נאבד הכול.
לכן, הפחד יושב בבסיס כל ניסיון לשלוט.
שליטה היא לא תכונה – היא מנגנון הישרדות.
היא נולדת מתוך פחד:
פחד מהתפרקות, מדחייה, מאיבוד, מהבלתי נודע.
שליטה מופעלת אוטומטית ברגעים שבהם הקרקע הרגשית שלנו נשמטת:
כשכאבנו, כשנפגענו, כשנשבר הלב – והרגשנו לבד.
הגוף זוכר.
המערכת מתכווצת.
והאגו מפתח מנגנון שמטרתו אחת: לא לאפשר לרגע הזה לקרות שוב.
השליטה יכולה להופיע באינספור צורות:
תכנון יתר, צורך בוודאות, ניהול תקשורת, ניתוק רגשי, דרישה להרשים, או הימנעות מקשר.
אבל כל אלו – הם רק דרכים שבהן הפחד לובש צורה.
וכשהשליטה מנהלת אותנו – אנחנו לא באמת בוחרות.
אנחנו פועלות מתוך הגנה – לא מתוך נוכחות.
ואז החיים נהיים למסע הישרדות מתמשך – במקום אפשרות לחיים של הקשבה, חיבור ובחירה.
מחיר השליטה – ומה היא באמת גובה מאיתנו
הבנו ששליטה היא לא תכונה קבועה.
היא יותר תחושת שליטה – משהו שהאגו מייצר כדי להרגיש בטוח.
השליטה מבטיחה לעצמה:
"אני לא אתן לזה לקרות שוב."
ובוודאי שלא "לי זה לא יקרה".
זו ההיבטית הטראומטית שמנסה לנהל, לשלוט, לאחוז – באחרים, בתוצאה, בעצמנו.
אבל במקום ביטחון אמיתי, עמוק ויציב – היא מביאה מאמץ, דריכות, התרחקות מהלב.
זה לא שאין מקום לתכנון, לאיסוף מידע, לארגון מוקדם.
יש מקום – כשהם מגיעים מתוך נוכחות, הקשבה ואהבה.
לא מתוך פחד.
כשאנחנו פועלות מתוך פחד – השליטה מתגייסת לנהל את המציאות במקומנו.
הפחד לא סומך – ולכן הוא שולט.
והמחיר?
מחיר השליטה על פי רוב סמוי, שקט ומתמשך.
אנחנו הופכים להיות נוקשים יותר מול החיים הקשר עם עצמנו מיטשטש.
הרגש נסגר. העומס הרגשי הפנימי גדל.
אנחנו מתרחקים מהחיבור לסמכות הפנימית.
מנוונים את היכולת לסמוך על בחירות שמגיעות מהלב, מההקשבה, מהאמת הפנימית.
כשאנחנו מונהגות על־ידי פחד – השאלות שמפעילות אותנו הן:
"מה עלול לקרות לי?"
"איך אני מוודאה שלא אפגע?"
ואז השליטה הופכת להיות הדרך (לכאורה) הבטוחה לשרוד. אבל בפועל – היא גובה מחיר כבד:
המחירים השקטים והעמוקים של שליטה:
אובדן חופש: לא רק החופש לפעול, אלא החופש להרגיש, להיות, לבחור.
קראי גם: 5 עקרונות יסוד למיגנוט מוצלח
נוקשות פנימית: אנחנו נהיות זהירות מדי, דרוכות, מתכווצות מול החיים.
חיבור רדוד לעצמנו: הקשר עם הרגש, עם הלב, עם התשוקה – מיטשטש.
שחיקה פיזית ונפשית: הגוף סוחב את העומס. איברים נחלשים, המערכת נשחקת.
מאמץ אינסופי: לוודא, לתכנן, לרצות, להצטמצם – רק כדי לא לאבד שליטה.
אנחנו משקיעות כל־כך הרבה אנרגיה בלשמור על השליטה – עד שלא נשאר מקום לרכות, לקרבה, להפתעה, לחיים עצמם. [מוזמנ.ת להעמיק גם כאן: על אודות ריקנות ואיך מבריא לצאת ממנה.]
איבוד שליטה – או סיום של אשליה?
האם בכלל אפשר לאבד שליטה?
מה זה באמת אומר – לאבד שליטה?
איבוד שליטה זו לא רק קריסה דרמטית לעיני כל.
לפעמים זה רגע קטן שבו משהו נשמט מתוכנו, והתגובה שלנו לא עומדת בסטנדרטים שהרגלנו את עצמנו אליהם – או שדורשים מאיתנו אחרים.
בואו נזכור:
אם אין באמת שליטה – אלא רק תחושת שליטה –
אז כשאנחנו מרגישות שאיבדנו שליטה, זה לא שהשליטה נעלמה.
זו פשוט התחושה שמה שניסינו להחזיק כבר לא מצליח להכיל את הרגש הגואה.
תחושת איבוד השליטה עולה ברגעים שבהם אנחנו לא מצליחות להכיל את מה שעולה:
- בכי שמתפרץ
- כעס שיוצא בלי פילטר
- מילה שנאמרת בלי שליטה
- תחושת חוסר אונים שמציפה
- או אפילו שתיקה מוחלטת, כשהלב נסגר והמערכת מכבה את עצמה.
האמת היא – שברוב הפעמים, אנחנו לא מאבדות שליטה.
מה שקורס זה לא אנחנו – אלא המנגנון הישן שניסה להחזיק אותנו.
זה לא הגוף שנשבר – אלא האשליה שהתוצאה תהיה בדיוק כפי שתכננו.
זה לא הרגש שמשתלט – אלא האחיזה שלא הצליחה לעצור אותו.
ואז עולה הפחד.
הפחד להתפרק.
הפחד שאין מי שיחזיק.
הפחד מ"מה יקרה אם ארגיש – בלי לעצור את זה?"
לפעמים הפחד הזה חזק כל־כך – שהוא מתפרץ בצורת התקף חרדה.
אני נזכרת ביום אחד, לפני קצת יותר משנה.
הכאב היה עצום – התמונה שדמיינתי התמוטטה.
ואמרתי לעצמי: "די. אני לא מחזיקה יותר."
מה שיש הוא שיש.
ימים הפכו לשבועות, ואפילו לחודשים.
שמטתי את האחיזה מ"איך הדברים צריכים להיות",
ומהרצון "לעבור את זה חזקה".
לא חזקה. לא 'בטיח'.
התפרקתי.
אפילו לא בשביל "להיבנות מחדש".
פשוט… כדי לא להחזיק יותר.
ואז קרה משהו.
משהו עדין, שקט, עוצמתי:
כשאנחנו "מאבדים שליטה" – אנחנו מתחילות לפגוש את עצמנו בלי פילטרים.
זה הרגע שבו הלב, הגוף והנשמה – לוקחים את ההגה בחזרה.
והשאלה היא לא "האם זה מסוכן", אלא:
האם יש בתוכי קרקע שיכולה להחזיק אותי, גם כשאני לא אוחזת בעצמי?
אם לא שליטה – אז מה כן?
אם שליטה מופעלת מתוך פחד – אז הבחירה ההפוכה היא פעולה שמונעת מתוך אהבה.
כשאנחנו מבינות שמה שכינינו עד כה "איבוד שליטה" הוא בעצם שחרור מאחיזה בדפוס ישן –
אנחנו מתחילות לזהות את האפשרות האחרת:
מתחת לאחיזה,
ישנו גוף שיודע.
לב שמחזיק.
נשמה שנושפת בנו.
שדה שאינו עוזב אותנו.
כשאהבה מובילה את הבחירות שלנו –
אנחנו כבר לא צריכות שליטה כדי להרגיש בטוחות.
לא כי המציאות נעשתה צפויה יותר,
אלא כי בתוכנו נבנה אמון.
אמון שמחזיק אותנו אל מול הלא־נודע.
אמון שמאפשר לנו לפגוש את הרגע – כמו שהוא.
בחירה מתוך אהבה מחזירה אותנו לנוכחות
- היא לא שואלת "איך אני מונעת את מה שעלול לקרות?"
אלא שואלת:
"מה נכון לי ברגע הזה?" - "מה מרגיש חי, פתוח, מדויק?"
- "איך אני יכולה להיות עם מה שיש – בלי להילחם בו?"
ומתוך הנוכחות הזו – יכולה להיוולד התמסרות.
לא כוויתור. לא ככניעה. אלא כהרפיה מהאחיזה.
התמסרות היא לא חולשה – היא עוצמה שמבוססת על אמון.
אמון בגוף. בתחושות. בקשר עם הרגע.
אמון בכך שגם כשאני לא שולטת – אני לא ננטשת.
יש שדה שמחזיק אותי.
יש מצפן פנימי שיכול להנחות אותי.
יש בתוכי קרקע שיכולה להכיל – גם את הרגש, גם את האי־ודאות, גם את השינוי.
כשיש קרקע פנימית – השליטה כבר לא נחוצה.
כשהתמסרות פעילה – השליטה מאבדת את אחיזתה.
אני מזמינה אותך לחקירה עדינה:
מה מפעיל את הצורך הזה לשלוט בי?
פחד? הרגל ישן? צורך בהגנה?
ומה קורה אם… לאט לאט… רק לשאול:
האם אפשר עכשיו להרפות?
לא לוותר. רק להרפות.
לא לשלוט. רק לאפשר לעצמי להיות מוחזקת – בתוך החיים.
שליטה לא תיעלם מהחיים –
אבל אולי היא לא חייבת לנהל את החיים.
התמסרות אינה איבוד.
התמסרות היא זכירה.
ובין השניים – יש רגע קטן, שבו אפשר לבחור.
ואם את.ה מרגיש.ה קריאה לעבור ממצב הישרדות להרמוניה פנימית – מוזמנ.ת לקרוא את:
טיפוח שלווה והרמוניה פנימית באמצעות הו'אופונופונו.
אם הפוסט הזה נגע בך, העלה בך מחשבות, שאלות או רגעי זיהוי – אני כאן.
מוזמנ.ת לכתוב לי בתגובות או לשלוח לי הודעה.
אני קוראת, נוגעת וחוזרת.
לפעמים שיחה קטנה במקום הנכון, יכולה לפתוח דלת לשינוי גדול.
