לשחרר את הכנפיים הכבולות של העצמי האמיתי, של הנשמה
כשהייתי קטנה, בכיתה ג- ד' כזה, היה לי את זה בטבעי:
כשאהבתי אמרתי שאני אוהבת,
וכשהייתי מרוצה מעצמי אמרתי שאני מרוצה מעצמי
וכשידעתי את התשובה מיד הרמתי אצבע ואפילו לפעמים התפרצתי ואמרתי אותה כי לא יכולתי להתאפק ולשמור אותה אצלי.
וכשרציתי שהבן ההוא יאהב אותי גם אז אמרתי לו ב- 7 דקות בגן עדן שהוא מוצא חן בעיני (לא בכיתה ד, זה כבר היה בכיתה ה') –
הייתי אני.
אלא ש..
כשאמרתי שאני אוהבת אמרו לי שאני צריכה לשמור את הרגשות שלי לעצמי
וכשהייתי מרוצה מעצמי ואמרתי שאני חכמה או טובה או חרוצה אמרו לי שאני שוויצרית
וכשידעתי את התשובה ואמרתי אותה שוב ושוב אמרו לי שאני תמיד חייבת לדעת הכuל (בyן זלזול כזה)
וכשהייתי מתפרצת ועונה בלי שהמורה הסכימה, אמרו לי שאני לוקחת מקום של אחרים,
וכשהודיתי שאני אוהבת ומאוהבת היו מגלים לאחרים ועושים מזה סיבה להקנטה.
וכך כשהייתי קטנה למדתי שיש את מי שאני ויש את מי שהילדים מסוגלים לקבל שאני
(ועוד לא דיברתי על אמא שלי זיכרונה לברכה שמזמן מחלתי וסלחתי ואני אוהבת אותה).
למדתי שאני יודעת מה אני רוצה ויודעת לזהות מה שאני מרגישה אבל עדיף להשקיט, להשתיק, להרחיק, להצניע, לאטום, להחשיך ולגנוז. מוכר לך?
וכך נולדה הכסות
וכך נולדה ההפרדה
וכך נולדה המחיצה
בין מי שאני באמת
למי שידעו שאני או מי שהייתי צריכה להיות על מנת שיקבלו אותי, על מנת להיות שייכת.
הכסות הזו ליוותה אותי המון המון שנים, לפחות 45 שנים (אם נוריד את השנים הראשונות של חיי ואת אלה האחרונות) וסגרה על הכנפיים שלי מלהיפתח, מנעה ממני מלעוף גבוה, רחוק, אל מעבר, לקראת כל מה שאני יודעת בתוכי שקיים, שאפשר, שניתן.. עד שהבנתי שכאשר אני לא אני – אני לוקה במחלה.
מן הכסות אל העצמי האותנטי
זה היה השיעור הכי משמעותי של השנה בצל הנשיקה בשנת 2014, אותה שנה שבה החלמתי ממחלת הנשיקה בפעם השנייה. זו גם אותה השנה שבה פלוטו נכנס לקשת ותבע ממני "תבחרי מי את רוצה להיות".
5 שנים של מסע ארוך הביאו אותי לכאן אל הרגע הזה שאני חוזרת הביתה אל מי שאני, ומוכנה להיות מה שאני, ולומר את זה בקול, על אף כל הילדים (במקרה שלנו המבוגרים, הלקוחות, הספקים, הקולגות החדשות והקולגות הישנות, האחים והאחות החברים והחברות) שיעמדו שם בחוץ ועלולים להפנות כלפי אצבע ולהגיד את אשר קודח ממוחם או ליבם ומבוסס על מאגר אנושי אינסופי של התניות אישיות, התניות קולקטיביות ומוסכמות חברתיות שהטביעו אנשים, שאף הם הותנו באמצעות בדיוק אותן התבניות של התניות אישיות, שושלתיות ומוסכמות חברתיות.
ההליכה בדרך של יושרה ונאמנות המבוססת על תבניות מנטליות ורגשיות שמגדירות מה מקובל ומה לא, מה מוסכם ומה לא, מה שגוי ומה נכון, מה ראוי ומה לא – בוודאות מעמיקה את הפער בין העצמי האמיתי לבין מי שהזהות שימשה אותנו להגדיר את עצמנו.
אולם, כאשר המצפן היחיד הוא חוכמת הלב ונאמנות בלתי מתפשרת לעצמיות הנשמתית, או אז, כל בחירה, כאשר היא נעשית מתוך הכרה מלאה ועמוקה בדיוק ובהרמוניה פנימית, בלי שמץ של אשמה, בושה או פחד מדעת קהל, ממעשי כפירה ו/או הכפשה – תוביל לעולם להמשך ריטוטו של הטוב, של האהבה, של החמלה, של ההודיה. תוביל לטובתם של כל הנוגעים בדבר.
או אז, כל תגובה מודעת שמגלמת בתוכה אהבה עצמית נקיה תממש תוצאה שיש בה משום ההתפתחות וההתעלות הרוחנית והגשמית לכל הנוגעים בדבר, על אף ולמרות קיומם של כאב, צער, עצב, אובדן. על אף ולמרות קיומם של מלעיזים, מכפישים, שופטים, לוחמניים, מתהלמים, כופרים באור או בטוב או באנרגיה הפרטית שלי.
משחק של נאמנות, אהבה עצמית ואומץ
לוח משחק החיים, עליו אנחנו משחקים כנשמות, בפרק הזמן בו אנחנו מתגלמים בגוף, ועל מנת להתפתח את ההתפתחות הפרטית של עצמנו, מגריל עבורנו מצבים, אירועים וקלפי פעולה שלא אחת מעמידים ויעמידו אותנו בצמתי בחירה שנדמים כבלתי אפשריים.
בצמתי הבחירה הללו נדרש לבחור בין הנאמנות לליבו של האחר לבין הנאמנות לליבנו שלנו, בין הנאמנות לאהבתנו את עצמנו לבין הרצון להקל ולהפחית את סבלו של האחר. צמתי הבחירה הללו לא אחת יחייבו אותנו לבחור בין דבקות באמת הנקייה של עצמנו, כפי שאנחנו מכירים בה מתוכנו (ועליה אין עוררין) לבין וויתור עצמי וריצוי האחר על מנת שהאמת שלו, כפי שהוא מכיר בה מנקודת מבטו, תקבל מענה.
האחריות הגבוהה שלי כנשמה בהתפתחות והאחריות הגבוהה שלך כנשמה בהתפתחות היא בראש ובראשונה לזכור שכל שיש הוא התגלמות של האנרגיה הפרטית של עצמנו.
כאשר בסביבתנו מתגלמים מבנים אנושיים שיש בהם איכויות מסוג של רוע, קנאה, נקמה, טינה, הכפשה, כפירה בטוב, שפיטה חד צדדית (ועוד שכאלה) ראשית עלינו לזכור שכל זה, קיים גם בנו וחלה עלינו האחריות להתמיר ולהבהיר ולהאיר את החלקים הללו בתוכנו.
זאת ועוד, כאשר מבנים אנושיים שכאלה שולחים את חיצי האנרגיה שלהם אל מולנו, ייטב לנו לפני הכול לעצור ולהשהות את התגובה שלנו משום שהתגובה הראשונית על פי רוב תהייה תגובתו של האגו, של הנפש המותנית.
השהייה, פענוח, הכרה באנרגיה שמניעה את התגובה האוטומטית – יאפשרו לנו לבחור מהי התגובה שמגלמת את האור שבוקע מהשמש הפנימית שטמונה בכל אחד ואחת מאיתנו, יאפשרו לנו להצליל את מי התודעה שהועכרו בסביבתנו.
פחד, חשש, עלבון, פגיעה – כל אלה יכולים בנקל לייצר תגובת נגד שמאפילה על האור שיש.
פעולות מסוג נקמה, טינה, הכפשה, הפרדה, ניתוק, הכתמה של האחר – יוצרות הכתמה עצמית ופוגעים בגוף האור הפועל את הפעולות הללו.
אין לנו שום אחריות להתנצל על מי שאנחנו ולא על הבחירות שלנו, כל עוד הבחירות הללו נובעות מנאמנות מלאה ועמוקה אל העצמי האמיתי ומבוססות על אהבה עצמית שרואה את העצמי וערה לקיומו של האחר, אך לא שמה אותו לפנינו.
חיים את הרצון האותנטי מתוך הקשבה לעצמי האמיתי מחייבים אומץ.
זהו האומץ לנכוח בכל מצב והתנסות ולהתעלות באמצעות נוכחות נחושה, באמצעות האמירה 'אני כאן', מעל לכל האש, הכאב והצריבה שעולים ומתעוררים כתוצאה מההיבטים השונים של האנרגיה הפרטית שלנו – גם ובעיקר כשהם מתגלמים כאנשים אחרים בסביבתנו ופעולות שהם נוקטים נגדנו.
אני כאן. ערה. רואה. מודעת. בוחרת.
אני כאן.
