חוויה של דד אנד היא אחת החוויות שבקלות מדרדרת אותנו במדרון הרך אל שלולית של ייאוש
בעזרת פעולה תודעתית פשוטה יחסית אפשר לצאת מייאוש ולשבור כל לופ מחשבתי טורדני. לשם כך נדרשת העלאת מודעות אל זרם התודעה ואל אופי התגובה בתוך החוויה הרגשית.
ראשית להבין, התגובה שנגיב בזמן שנהיה בשלולית הייאוש קובעת איזו חוויה נחווה בהמשך ואם נצא ממנה או נתבוסס בה.
אפשר לצאת משלולית ייאוש. בואו נבין מה אחראי על הדרך שלנו החוצה.
דמיינו שלולית די עמוקה.. שלולית מים.
הצבע הטבעי של המים – שקוף.
כעת דמיינו שלולית של ייאוש (נגיד שיש דבר כזה).
האם מימיה שקופים?
אני מנחשת שלא.
אצלי מימיי שלולית הייאוש עכורים. אני רואה אותם באפור.
באיזה צבע מי הייאוש שלכם?
צבע מימיי השלולית מושפעים מהחוויה הרגשית.
החוויה הרגשית מותנית מהחוויה המנטלית.
במילים אחרות,
הצבע של מיימי השלולית מותנה בהלך המחשבה שלכם.
הסיפור שמספרים הקולות בראש הוא שקובע איך תרגישו ביחס לנושא, לעניין או לדבר.
שימו לב, זה רק הסיפור בראש שאחראי על הגוון של מיי השלולית. מיי השלולית שקופית מטבעם.
נחזור לראש, למחשבות.
אלה נוצרות ונשמעות בתוכנו על סמך בסיס הנתונים ששקדנו לאחסון ולטפח בכל שנות חיינו (וגם בחיינו האחרים).
כלומר, כל קול שיש לנו בראש, כל אמירה, כל מחשבה, כל תגובה מילולית שרצה לנו בראש ביחס לכל דבר – מותנית. היא מבוססת על סמך המידע שכזה יש בתוכנו.
מה קורה כשהמידע שיש בתוכנו מבוסס על אירוע שנצרב בתאים שלנו כמאיים, מפריד, מכאיב, מסוכן?
אם פעם, הוא יצר עבורנו מנגנון הגנה על מנת לעמעם או למנוע הישנות של פגיעה, כיום הוא מייצר תגובה אוטומטית בזמן של גירוי דומה (אפילו אסוציאטיבית),
תגובה שבמקור היתה אמורה להגן עלינו, – כיום מרחיקה אותנו מהרצון האותנטי שלנו, זה שנובע ממי שאנחנו בפנים, עמוק בפנים.
התגובה שמגיעה – בלי שאפילו נבחין שהיא אוטומטית – נובעת מתבנית / מנגנון שמעוגנים במח שלנו.
כל עוד היא מגיעה מחלק כלשהו בנו שחווה סוג של כאב, פגיעה, איום על צרכים בסיסיים שלנו.
במילים אחרות – כתוצאה מאירוע שיצר חוויה שהפרידה אותנו מהעצמי האמיתי שלנו – היא, התגובה, מעמיקה את תחושת הניפרדות בתוכנו ואת הפער בין המימוש של מה שאנחנו רוצים לבין מה שיש.
איך יוצאים מייאוש, איך משפיעים על ההרגשה?
דרך תגובה נפוצה שמסלימה את חוויית הייאושר היא לחשוב שוב ושוב על מה שהיה.
זרם המחשבות ישמע ככה בדרך כלל:
- למה זה קרה.
- למה דווקא לך
- איפה היית לא בסדר
- איך יכולת לומר אחרת
- איך יכולת לנהוג אחרת
- ושוב, למה זה קורה לך
- ואיפה שוב טעית
- ולמה לאחרים קל יותר ואצלך לא
- ואיך אחרים כן מצליחים ואת.ה לא
- ואם היה קורה ככה.. אז בטח היית ככה..
כל המחשבות האלה מתמקדות בעבר. יתרה מזאת, הן מעוררות בקלות אשמה, האשמה, הלקאה עצמית, חבלה בערך העצמי ושאר חברים שמכהים את התדר של גוף האור במקום להבהיר אותו ולאפשר לנו חוויה רגשית אחרת.
ככל שמרבים להגות בהן, כך מתעגן בתודעה 'הסיפור' שצובע את מי השלולית בגוונים של החוויה שיש לנו (אפור?).
ככל שמרבים להגות בהן, כך גם מתארך משך הזמן בשלולית שכן, היא הופכת להיות המקום שהוא כביכול 'לגיטימי', 'אמיתי', 'הגיוני' – למצב.
במצב הזה, לא רחוק היום וגם הייאוש הופך להיות נוח. עשויים לעבור ימים ארוכים עד שתתייבש השלולית, אם בכלל.
חלופה אחרת, המומלצת לטובת השינוי המבוקש, היא להתרגל לשנות את הסיפור בראש תוך כדי שהוא מסופר. כמו להחליף רצועת אודיו.
להעלות את המודעות לתוכן המחשבות וברגע שעולה מחשבה שמחוברת אל האירוע או החוויה בעבר (גם אם העבר הוא אתמול) להחזיר את תשומת הלב אל ההווה.
במקום להתמקד במחשבות שמעוררות את הייאוש להגות מחשבות שתומכות בחוויה האחרת שרוצים לחוות.
במקום מילים שיש בהם הלקאה עצמית , ביקורת או שיפוטיות, לעדכן למילים שיש בהם ביטוי לרצון האותנטי (שתמיד יבקש התנסויות שיש בהן נימה של שייכות, חיבור, אחדות, אהבה, אינסופיות), למילים שיש בהם מה 'כן' (רוצים) במקום מה 'לא' (רוצים).
השינויים הללו באופן פיזיולוגי ישפיעו על החוויה הרגשית, וזו, תצבע את מיי השלולית בצבעים אחרים לגמרי.
כשהחוויה הרגשית משתנה, משמע שהייאוש מתפוגג. נכנסת אנרגיה אחרת, מגיעה השראה ליצירה חדשה, לאפשרויות נוספות, להתרגשות מדרך אחרת שנפתחת ממש באותם הרגעים.
מה לקחת מכאן?
מה קיבלת?
