התובנות והסודות שניגלו אלי בביקור ביער הסודי בקפריסין
בחזרה בישראל, אחרי חמישה ימים ביער הסודי בקפריסין, התעוררתי אל ההכרה שעד כמה שפסק זמן יכול להיות מטעין וממלא, בסופו של דבר אנחנו פוגשים את עצמנו כפי שאנחנו בפנים, גם באיי הזמן האלה, הרחק ממרחב המחיה השגרתי שלנו, וגם בחזרה לשגרה.
'היער הסודי' הוא מקום מקסים. נקודה. בתוך עמק נסתר מהעין, טובל בירוק מכל עבר, מרוצף ביערות אורן טבעיים, מפוספס במטעי הדרים עמוסי פרי ומנוהל בידי צוות שמושקע כל כולו (במונחים של לב וזמן) בהפיכת המקום הזה לכזה שלא תרצו לעזוב. ובאמת, לא רצינו לעזוב.
אי אפשר שלא לחוש באנרגיה המחבקת של המקום הזה. עונג ללב. באמת.
היתה לי הזכות להתארח שם כמנחה ולהעביר שם שלוש סדנאות. בסדנה הראשונה נכחו 60 משתתפים.
כבר בה חשתי כיצד הכאב הפרטי של אנשים במרחב מתגבש לכדי אנרגיית כאב גדושה, וזו מכה אותי בבטן ובלב. מבפנים. אני בטוחה שאף אחד מהמשתתפים לא דמיין או חשב שהכאב הפרטי שלו מנכיח עצמו בתוכי. כל אחת ואחד עטו את מסכת ה'הכול בסדר אצלי' ועדיין, הכאב הקולקטיבי הכה בי בלי הנחות.
תובנה 1: מה שנראה לעין אצל בני אדם אינו בהכרח מה שקיים בתוכם; ומה שיש בתוכם, יוצא החוצה ופוגש את מי שנמצא ממול (גם אם זה מעבר למסך הטלפון). אם נדמה שבהיעדר תקשורת מילולית אפשר להסתיר, זו אשליה. אי אפשר.
האנרגיה רוטטת מעצם היותה, משודרת החוצה באותנטיות ומשפיעה. התדרים של גלי האנרגיה תמיד יחדרו את כל השכבות ויפעילו את מנגנוני הטראומה. בשברירי שנייה.
אולי זה נשמע מובן מאליו, אבל – ואת זה קריטי לזכור – גם אם האדם ממול לובש את מסכת ה'אצלי הכול בסדר', מתחת למסכה הזו רוטטת תמיד האנרגיה של הפצעים והפגיעות שנאספו בתוכו במסע החיים. זה יכול להיות לפני עשרות שנים, לפני ארבעה חודשים או בשבוע שעבר.
ד', בחור צעיר בעל עיניים טובות ונוגות פנה אליי בתום הסדנה השנייה וביקש להיפגש איתי בפרטיות.
התיישבנו על הספסל אל מול עמק האורנים (כך כיניתי את נקודת התצפית הזו) ומייד התחלתי לחוש בגוף כיצד מתהווה בי תחושת כאב. עמוק. מתהווה, עולה ונוכחת.
הבטתי בפנים הנאות שלו ושמעתי בראש את המילה: אובדן. הוא נושא חוויה של אובדן.
בן 32. הוא סיפר לי על עצמו קצת, ושהוא הגיע למקום עם שני אחיו וחבר. הם יצאו מהארץ, כי לא היו מסוגלים עוד להישאר במלון המפונים.
השיחה נרקמה ולמדתי במהלכה שהם נכחו בזוועות ה־7 באוקטובר. ביתם נהרס. היישוב סגור.
תחושת האובדן מתחזקת בתוכי. "אבל את זה עברתי, תודה לאל", הוא אמר. הבטתי בעיניים הטובות שלו ואמרתי: "ועדיין, אתה מתמודד עם אובדן". המבט שלו אישר את דבריי.
הוא שתק לרגע והוסיף: "כן, אני מטופל. עברתי את זה".
תהיתי איך אפשר 'כבר' לעבור את זה, אך לא אמרתי דבר.
הוא המשיך: "העניין הוא שאני לא ישן בלילות. לא בגלל הזוועות ההן. חודשיים אחרי, בת הזוג שלי נפרדה ממני, ולמרות שאני מטופל ומבין מה היה שם ולמה זה נגמר, אני לא ישן בלילות. המוח שלי כל הזמן רץ על מחשבות על מה שהיה, על איך שהיה, ולמה זה ככה, ואני לא יודע איך לצאת מזה. איך לחזור לישון. איך לחזור לשקט. אז באנו לכאן, לקפריסין, לא בהכרח ליער הסודי. אנחנו ממש נשארים כאן לתקופה. ורציתי לדבר איתך, לשאול אותך – איך אני חוזר לישון?"
בילינו על הספסל קרוב לשעתיים בסופן הוא אמר שיגיע גם למחרת לסדנה השלישית. הנוגות בעיניי התחלפה בניצוץ של אופטימיות. רגע לפני שהתחבקנו ונפרדנו הוא סיכם ואמר:
אחרי שנפרדתי ממנו והלכתי לפגוש את חברותיי שהיו עסוקות בללגום גי'ן וטוניק בבר (שגם הוא בחבילת ה'הכול כלול'), הרהרתי בפגישה הזו שהתרחשה בלב הטבע, במרחב לא פורמלי.
הרהרתי ביכולת שלו לפנות אליי ולהביא את עצמו חשוף ופגיע. הרהרתי באומץ שלו להנכיח את הרגשות שלו ולבטא את מחויבותו כלפי עצמו, לרפא את עצמו. התאהבתי בו.
המחשבות משתנות והקולות נרגעים רק, אבל רק, אחרי שההיבטים (הקולות בראש) מקבלים את מה שהם זקוקים לו. כל זמן שזה לא קורה, אין שקט אמיתי בפנים. יש מסכה על תחפושת – על מסכה – על מנגנון – על התניה, וחוזר חלילה.
*
הסדנה השלישית כבר הייתה שונה באופן משמעותי. היו בה מעט מאוד אנשים והרבה מאוד כאב. הקול שלי רעד ודמעות זלגו מעיניי תוך כדי שהנחיתי תהליך ריפוי של ההיבטים עם האנטומיה של ההו'אופונופונו.
מולי ישבו שתי נשים צעירות, שהגיעו לכל שלוש הסדנאות. העיניים שלהן היו אדומות. בתום הסדנה ניגשה אליי אחת מהן ושאלה אם הן יכולות לשבת איתי ולשוחח בפרטיות.
הלכתי איתן שוב אל אותה הנקודה מול הוואדי, מתחת לעצי האורן. ישבנו אל השולחן העגול. האחת, פניה סגורות, כמעט אטומות. האחרת, פתחה ואמרה: "רצינו לשאול אותך איך ממשיכים הלאה"?
ועוד לפני שהמשיכה לתאר לי עם מה הן מתמודדות, עלתה בתוכי שוב תחושה של כאב אובדן.
אט אט היא השמיעה באוזניי את הסיפור. "אנחנו אחיות. אימא שלנו נפטרה לפני חודשיים. חודש לפני פטירתה היא נכנסה להליך בבית חולים ונפטרה בסיומו. והיא בכלל לא הייתה חולה קודם לכן. פתאום קרסו לה המערכות, והיא נפטרה. ועכשיו אנחנו כאן, כי חשבנו שנצליח להפחית קצת מהכאב אם נתרחק, אם נבוא למקום כזה. אבל אנחנו עוזבות כבר מחר והכאב לא נעלם, ואפילו לא פחת. ורצינו לשאול איך ממשיכים מכאן. איך חוזרים לתפקד"?
בתום שיחה ארוכה ארוכה ארוכה, רגע לפני שהתרחקתי התקרבתי אל האחות שבהתחלה נדמתה לי כאטומת פנים ,פתחתי שתי זרועות. היא הצטנפה בתוכן והתחבקנו רגעים ארוכים וממושכים.
לרגע נדמה היה לי שהלב שלי מזרים אליה ביחד עם האהבה גם זרעים של פתיחות והסכמה לבטא את שבתוכה. פניה התרככו. חיוך עלה על פניה. והכאב, נותר אותו הכאב, כאב אובדנה של אימא.
אי אפשר לרפא נפרדות עם נפרדות.
הסוד לשיכוך הכאבים, לשינוי הדינמיקה בין החלקים השונים בפנים ובינינו לבין אחרים נמצא כולו בשערים לאהבה עצמית.
זו לא שבאהבה עצמית אין כאב או אין קושי. לא זה העניין. אלא שברגע שחיים מתוך בחירה לפתח אהבה עצמית, מתאמנים בכל רגע ורגע בביטוי של השערים לאהבה עצמית ובנגזרות שלהם, מפתחים את היכולת הן להתמודד בכנות ובאומץ לב בכל מה שמגיע לפתחנו והן את היכולת לנוע על הציר שבין ההיבטים (הטראומות) לבין העצמי האמיתי.
בלילה האחרון פגשתי את ד' ליד המדורה. "היה חזק מאוד הסשן היום", הוא אמר לי. "כבר הסברתי לאחים שלי איך להשתמש במה שהסברת. אני מרגיש שיש לי כלי, יש לי כלי להתמודד. ו.. תגידי.. איזו פעם זו שלך כאן"? הבטתי אליו מבולבלת ושאלתי: "מה זאת אומרת, איזו פעם שלי? כמוך, אני כאן בפעם הראשונה".
"אה, חשבתי שאת מכאן. נראה שזה הבית שלך".
למחרת בבוקר, בשיחת הבוקר בווילה המתוקתקת והמרווחת שקיבלנו שלוש חברותיי ואני, שיתפתי אותן בשיחה ובתובנה הנוספת שלי.
אם בראשית דבריי אמרתי שהאנרגיה בפנים מוקרנת החוצה ופוגשת כל אחד, באותנטיות. זה בדיוק מה שהשתקף מולי דרך הדברים של ד'.
הרי כולנו כבר יודעים שהמציאות משקפת לנו את מה שקיים בפנים. זה נכון בחברויות, בכסף, במימוש הרצונות והתשוקות; וזה נכון במפגש ראשוני עם אדם זר, במקום זר. מי שנמצא מולנו יודע מייד אם אנחנו מוחזקים ועוטים שכבות של מסכות או אם אנחנו גלויים, נינוחים ומלאי אהבה בליבנו.
כשבפנים נחווית תחושה של שייכות, בחוץ משתקפת השייכות. קשרים נרקמים דרך הלב. יש פתיחות. יש כנות. יש פגיעות. יש זרימה של תקשורת.
כשבפנים נחווית תחושה של בית, החוץ מרגיש בית, וומתחילים לפגוש את הקסם.
דלתות נפתחות. אנשים ותיקים וחדשים נכנסים לחיים ומביאים איתם קשרים מרחיבים, הזמנות מגיעות. לבבות נקשרים לכדי קשרים מרגשים ומרחיבי לב.
יותר מכול, החזרה הביתה היא שינוי מצב הוויה, שינוי הוויברציה של כל הגופים גם יחד. כשהוויברציה משתנה – המציאות משתנה. זה פשוט ככה.
אולם, אם במציאות שלך יש עדיין מאבקים כלכליים, מאבקים זוגיים או מאבקים משפחתיים, כל אלה סימנים ברורים שיש לך דרך ללכת.
מעטים האנשים שמוכנים באמת, אבל באמת, ללכת את הדרך בחזרה הביתה, בדיוק כמו שכמות האנשים בסדנאות הלכה והתמעטה ככל שנכנסנו עמוק פנימה אל עצמנו ונגענו בכאב.
אלא שרק אלה שהיו גם בסדנה השלישית ופגשו את הכאב, היו אלה שבסופו של דבר פנו אליי לשיחות פרטיות וקיבלו כלים נוספים עבור עצמם. רוצה לומר: העניקו לעצמם עוד עזרה עצמית שלא הייתה מתאפשרת אם לא היו נוכחים במרחב המשותף.
עד לרגע שבו אנחנו מבינים שאנחנו ממחזרים ומשחזרים את עצמנו במערכות יחסים ובעצם בכל תחום בחיים, המיינד אכן הגן עלינו.
אבל לא עוד – אנחנו חיים במציאות שמשקפת לנו כיצד ההגנה נשמטה מתחת לרגלינו, ועד כמה אנחנו חשופים. זה כבר לא עובד. לכן, אנחנו מוזמנים להסיר את ה'הגנות לכאורה' ולסמוך על ה'אני הפנימי' שיודע מה לעשות ואיך. עם זאת, הוא זקוק להנחיה של מי שכבר עשה זאת. הוא זקוק לכלים שיובילו אותו הלאה במסע לתוך היער הסודי הקיים בתוכו. שקיים בתוכנו.
את זה אני מזמינה אותך לחוות במרחב מוגן ובטוח במסגרת התכנית 'בחזרה הביתה' איתי.
הלכתי את הדרך, ועודני הולכת את הדרך, ולכן אני בהודיה על הזכות לברוא מרחב מדויק שמאפשר גם ללמוד את השערים שמובילים לאהבה עצמית, גם לחקור ולגלות את היער הסודי שבתוכך וגם לחוות אינטגרציה של כל הגילויים האלה, בחיים עצמם.
אני מאחלת לנו להיפגש במחזור הקרוב של 'בחזרה הביתה' הפרטים בלחיצה כאן🙂
שימשיך יתעצם ויישמר הטוב הזה
קרן
