"אין חמלה מלבד חמלה עצמית"!!!
כך פסקתי בנחרצות במהלך שיחה עם חברת הנפש שלי קרן כהן. שתינו הופתענו מהקביעה הזו. המשפט פשוט שחרר את עצמו לאוויר העולם בלי שעבר כמעט דרך המיינד שלי. חברתי החכמה הרימה גבה והזכירה לי אירוע שקרה במסע על ציר האורקל ביוון, בו בכיתי כשראיתי על הכביש חיה פצועה.
מאז השיחה הזו הגיתי לא מעט בסוגיית החמלה, שהובילה למחשבות אודות סוגיית האהבה, הסליחה והכרת התודה – כולן, בראי העצמי מול האחרים.
חמלה עצמית מול חמלה לאחרים
אהבה עצמית מול אהבה לאחרים
סליחה עצמית מול סליחה לאחרים
הכרת תודה לעצמי מול הכרת תודה לאחרים.
כיום האמונה שאהבה עצמית קודמת לאהבת האחר ואפילו מהווה תנאי לאהבת האחר, כבר הפכה לקונצנזוס.
אבל, למיטב ידיעתי – המשוואה הזו לרוב, פחות מקובלת כשמדובר בחמלה סליחה והודיה.
רבים סבורים שהודיה לעצמי משמעה 'לעוף על העצמי', להתרברב, להשוויץ
אחרים סבורים שחמלה לעצמי לפני חמלה לאחר משמעה אנוכיות או חוסר התחשבות
ויש מי שסבורים שסליחה עצמית לפני סליחה לאחר משמעה להתנער מאחריות אישית.
המשפט ששחרר עצמו אל אוויר העולם המשיך לטייל בראשי ותהיתי האם יש אמת בו?
האם אכן "אין חמלה מלבד חמלה עצמית"?
אנחנו חיים בעולם בו מתקיימים הפכים, קודם כל בתוכנו וגם סביבנו. ניגודים שחיים בכפיפה אחת,
זה לצד זה ולפעמים אפילו בהרמוניה ובתפקוד מיטבי.
ובכלל , הלא, אנחנו עצמינו, מהווים שילוב ססגוני: אנו גם אנושיים וגם על אנושיים, גם פועלים בתוך מציאות תלת ממדית וגם בתוך מציאויות רב ממדיות.
אנחנו בני אדם המורכבים מאוסף של היבטים (חלקי העצמי) ורישומים מנטליים. אנחנו מחזיקים בתודעה ויש לנו ריבונות על האנרגיה החופשית שלנו האוצרת חכמת חיים רבה. אפשר לומר שאנחנו מן רקדנים, המחוללים בתוך טווח אינסופי של שונות וניגודים, נזכרים כיצד ניתן לנוע ולהניע בהרמוניה את האנרגיה שלנו במרחב הכדורי הזה.
על שום כך, הייתכן שקיימת אפשרות שחמלה עצמית וחמלה לאחרים תתקיימנה במקביל או במעגליות ולאו דווקא כקטבים על ציר אחד? האם עשויה להתקיים תועלת הדדית, דו או רב כיוונית תוך ריטוט חמלה עצמית?
ועוד שאלות החלו להתעורר ולעלות:
האם ייתכן שלא אגלה כלפיי עצמי חמלה ולעומת זאת אגלה חמלה עמוקה כלפי אחרים?
ועל אותו משקל, האם אפשרי שלא אוהב את עצמי אך אצליח לאהוב אחרים ?
או שלעצמי לא אסלח אך אסלח לאחרים?
שאחוש ואביע הודיה עמוקה לאחרים אך לעולם לא אודה לי ועליי?
אולי זה הרגע לעשות כאן אתנחתא בקריאה ולהקדיש כמה דקות להרהר בשאלות האלה תוך התבוננות פנימית.
השכל אומר לי: אפשרי, למה לא?
אלא שאותה תחושה בתוכי, זו שהקפיצה מתוכי את ההצהרה ההיא, מה לעשות, היא לא משתכנעת. היא מתעקשת שיש הבדל מהותי וחשוב בין גילויי אהבה חמלה והודיה המופנים לעצמי, לבין אותם גילויים המכוונים
רק אל אחרים (ולא לעצמי).
הרגשתי בתוכי שלגילויי אהבה, חמלה והודיה המופנים לעצמי יש – או מוכרח להיות – ערך מוסף .
מחשבות על אפשרויות זרמו והראשונה עוררה אותי לתהות לגבי ערך ה – איזון.
חקירה והתבוננות על גילויי אהבה חמלה סליחה והודיה, החוצה תוך מיעוט או הימנעות מפנימה
האם האיכות מאוזנת יותר כאשר היא מופנית ממני אליי ?
האם היא מוזנת מתוך אנרגיה חופשית בתוכי?
הייתכן שחמלה לאחר, תוך הימנעות מחמלה לעצמי , מבטאת צורך בהזנה אנרגטית מבחוץ?
האם הצורה של חמלה המבקשת (בצורה לא מודעת) כוח חיים והזנה מיצור חי מחוצה לי, היא בעצם
חמלה שיצאה מאיזון? אולי היא בכלל רחמים?
יש מצב שרחמנות היא בעצם חמלה חד צדדית, לא מאוזנת אנרגטית?
האם רחמים מעניקים לי כוח ועליונות על האובייקט הנרחם (מילה שהמצאתי 🙂 )?
האם רחמנות מבטאה העדר כבוד והבנה לדרך ולבחירה (הנשמתית)של ה"נחמל"?
יכול להיות שריחום מזין אותי באנרגיה של דרמה, ריגוש, אקשן ובכך מאפשר לי לקחת חלק במשחק
הקורבן והמושיע – מעין עסקת חליפין אנרגטית תוך תדלוק אנרגטי הדדי? כולנו יודעים עד כמה דרמה, בשלב מסוים, מתישה וסוחטת.
מהדהד לי שיש דברים בגו. מה דעתך?
מהרהוריי אודות החמלה עברתי להרהר בדומה על אהבה.
האם יתכן שאהבה לאחר תוך הימנעות מאהבה לעצמי או אפילו אהבה לאחר שהיא יותר מאהבה לעצמי,
היא בעצם אהבה פשרנית, קורבנית, תלותית, אהבה שאינה באיזון אנרגטי/חשמלי (פלוס ומינוס או אם תרצו זכרי/ נקבי)..?
אולי היא אהבה שמותנית משמעותית? אנ'לא מאמינה באהבה ללא שום תנאי כל עוד אנחנו בגוף. היתכן שאהבה שכזו צריכה תדלוק אנרגטי בלתי פוסק, הזנה חיצונית באמצעות מושא האהבה על מנת שתתקיים? ומה קורה לאוהב כשמושא האהבה איננו?
והסליחה.. מה מאפיין סליחה חד צדדית, כלומר סליחה לאחרים אך לא לעצמי. מה איכותה של זו? האם היא בערבון מוגבל, בכפוף לתנאים? האם היא רעבה להזנה ? האם היא מאוזנת מבחינה מגנטית-חשמלית-אנרגטית?
האם היא באה לרצות?
מה אתם אומרים? ומה בדבר הכרת תודה לאחרים אך לא לעצמי. הבנתם את הכיוון נכון?
כך אחרי שסיימתי לתהות בנוגע ל (חוסר) האיזון בהקשר לתדרי חמלה, אהבה, סליחה, הודיה, שמופנים חד סטרית כלפי חוץ על כל המשתמע מכך, חשבתי על השפעתם של אותם תדרים כאשר הם מופנים כלפי פנים.
הנחת הבסיס שלי היא שהתדרים הללו, כשהם מופנים רק החוצה גורמים לחוסר איזון אנרגטי ולצורך בהזנה חיצונית שלא רק שלא מועילים לנוגעים בדבר אלא אף עלולים להזיק להם, או לקבע את מצבם.
כאשר תדרי האהבה, חמלה, סליחה והודיה מופנים מלכתחילה כלפי פנים, ע"י האדם עצמו (אל עצמו), אזי התהליך מקבל תפנית מאוזנת שמיטיבה עם כל הנוגעים בדבר.
בנוסף עולה נושא הכמות: כמות תדרי האהבה, חמלה, סליחה והודיה הללו – בתוכנו.
כיצד הכמות משפיעה? ראיתי בעיני רוחי מעין גוף אנרגטי בתוכו מרחפות כמו בועיות דבש מוארות מבפנים.
הבועיות סימלו חמלה עצמית, אהבה עצמית הודיה עצמית וסליחה עצמית.
התעוררה בי תובנה שככל שיש יותר בועיות כאלה בגוף, כך גדלה עוצמת הריטוט של תדריהן החוצה אל האחרים ובמקביל מתעורר הדהוד רחב ומשמעותי יותר, עם השדות האנרגטיים של האחרים.
מתוך שכך נוכחתי לגלות שנוצרת אצלי ידיעה פנימית שהבועיות הללו אינן זקוקות לדלק (הזנה אנרגטית) מבחוץ, משום שהן מוזנות מתוך גוף האנרגיה החופשית שלנו והן מאוזנות חשמלית. המצב הזה מקטין עד מחסל דרמות שליטה בין אנשים. הדינמיקה האנרגטית במערכות יחסים משתנה לחלוטין.
ככל שירבו בועיות האהבה, חמלה והודיה בתוכנו כך נוכל לצמצם עד למינימום את הצורך בהזנה אנרגטית מבחוץ כדי לשרוד. ככל שירבו בועיות האהבה חמלה והודיה בתוכנו נזכה לחוות את המשמעות המעשית של הריבונות המלאה על האנרגיה החופשית של עצמנו ומתוך שכך, כל מערכות היחסים שלנו יקבלו אופי אחר, ייצרו לנו חוויה אחרת – כזו שאין בה הקטנה, צמצום, תלות או מוגבלות.
בעצם, כשהבועיות הללו מתרבות עוד ויותר בתוכנו, הן קורנות מתוכנו אל האחרים ותהליך הזנה אנרגטית רב ממדי, רב כיווני, קורה מעצמו, בהרמוניה באיזון ללא שום מאמץ, נזקקות או אג'נדה.
המשמעות המעשית של תיאוריית הבועיות
אוקיי, אמרתי לי, הכול טוב ויפה אבל איך מכניסים את הבועיות הללו פנימה? ובעיקר, איך עושים את זה עם העדר מאמץ? הלא אומרים שאהבה עצמית היא הדבר שהכי קשה לממש. מכיוון שתדר חמלה עצמית גבוה יותר מתדר אהבה (מדוד ומוכח מדעית), מן הסתם, קשה עוד יותר לממשה. אז איך?
ממוריי למדתי שהדרך הכי פשוטה היא: להסכים.
להסכים לי,
לקבל אותי,
על כל שאני.
ואז: לאפשר
להרשות לכל חלקיי (על הטראומות והפצעים) להיאסף, לחזור הביתה אל העצמי, להתלכד ולהתגבש שוב.
הדרך הזו שהיא דרך המאסטר, אולי נשמעת פשוטה אך היא לא מתאימה לכל אחד ולא בהכרח קלה כיוון שהיא מפגישה את ההולכים בה עם תודעת הדרקון.
תודעת הדרקון מעמתת את המאסטרים המחוללים חיים עם אנרגיה, עם ה'שדים', הפחדים העמוקים, הפצעים והאפלה שאצורה בהיבטים השונים של ה'אני' על פני צירי זמן שונים.
תכליתה של תודעת הדרקון להניע את ההולכים בדרך, לפגוש בכל אלה על מנת לחולל ריפוי רב ממדי, בכל אותם חלקי ה'אני' (על פני צירי הזמן השונים), ללכדם ולאפשר להם לחיות מתוך ריבונות מלאה על עצמם ועל האנרגיה שלהם. הבוחרים בדרך זו בוחרים בה באופן נחוש חסר פשרות.
אם דרך המאסטריות הזו נתפסת עבורך כתלושה או מאיימת ויש לך ברצון בקשה לדרך מתונה יותר, אני מציעה את דרך ההו'אופונופונו.
מניסיוני, זו אחת השיטות היותר קלות ליישום כיוון שהמיקוד שלה הוא פנימה והיא מבוססת על ארבעה ביטויים פשוטים המגלמים את תדרי החמלה, האהבה וההודיה.
הביטויים מתמירים את מה שמתנגד בנו ולא מאפשר לחמלה אהבה והודיה עצמיים לנבוע ולזרום בשטף
מתוך העצמי הבראשיתי שאנו (- נשמה) . לטעמי, ההו'אופונופונו הקלאסית אינה חפה ממאמץ כיוון שהיא שיטה מנטלית , מילולית ותובעת התמדה וחזרה.
למרבה המזל, כפי שחלקכם כבר יודעים, ישנו כלי הו'אופונופונואי חדיש שמבטל כמעט לחלוטין את המאמץ הכרוך במזיגת תדרי חמלה /אהבה והודיה לעצמינו.
אפשר לומר שזהו היהלום שבכתר ההו'אופונופונו 🙂 אני מדברת על רצועות הסאבלימינל, הפיתוח הגאוני של קרן כהן. כפי שחוויתי אותו, זהו כלי המפנה את ביטויי ההתמרה ישירות אל התת המודע על רקע של מוסיקה נעימה. הסאבלימינל מאפשר להגדיל ולהעצים את בועיות החמלה, אהבה, הודיה העצמיים ובה בעת משפיע על הגדלת ריטוט והקרנת חמלה, אהבה והודיה כלפי חוץ לאחרים, ב(כמעט) אפס מאמץ.
אז כמה בועיות אהבה חמלה הודיה עצמיים יש בך?
איך תזהו שכבר יש בכם כמות מכובדת של חמלה לעצמינו?
כשתעמדו מול האחר ותהיו מסוגלים לפני הכול לקבל את התגובה או הרצון או הפעולה שלכם באמפטיה כלפי עצמכם, בנדיבות הלב. כשחמלה חיצונית תהיה ספונטנית ונטולת מאמץ. לא תידרשו להתאמץ לראות את נקודת המבט של האחר. אתם תראו את נקודת המבט שלכם ושל האחר בעת ובעונה אחת ותהיו מסוגלים לבחור לייצג הן את שלכם והן את של האחר מתוך קבלה ונדיבות הלב.
ואיך תדעו שאתם די אוהבים את עצמם.ן ?
כשתבחרו בחירות שנובעות מאהבה לעצמכם ולא מפחד ביחס לתגובה של אחרים אליכם. כשאהבה תהדהד מתוכם.ן החוצה, באופן ספונטני. כשאנשים ישקפו לכם אהבה במילים ובמעשים כשגרת חייכם. כשתתהלכו בטבעיות בסביבותיכם ואחרים ירגישו אהבה מכם מבלי שחשבתם להקרין אותה, להעניק אותה או עשית דבר מה בעטיה.
ואיך תדעו שאתם מודים עליכם.ן ממש?
כשתחושת ההודיה תנבע מתוככם ותחושו בגוף, במרכז החזה, בשדה הלב, התרחבות או התפעמות. כשהמילה 'תודה' תהדהד מתוך הלב ולא מתוך הראש ותכוון לפני הכול כלפי עצמכם, כלפי הבחירה, הפעולה, ההחלטה התגובה, האנרגיה – כל שיש.
ומעל הכול, כשתזרום מכם הודיה אל אחרים ותבוא לידי ביטויי כמילות ומחוות של הודיה.
ככל שיש בתוכך יותר בועיות של חמלה עצמית
כך תתאפשר לך הבעת חמלה, אהבה, סליחה והודיה לאחרים,
בספונטניות הולכת וגדלה ובמאמץ שהולך וקטן
מתוך החתירה הבלתי פוסקת שלי לחיים בפשטות מרבית תהיתי 'האם אפשרי שכל זה יהיה על טייס אוטומטי'?
שלא נצטרך להתעסק במחשבות מהסוג 'עד כמה אני בחמלה / אהבה / הודיה'?
לאמונתי: כן.
בשלב מסוים, כל אדם בקצב שלו ועל פי רצונו יגיע למצב של מאסטריות תודעתית – אנרגטית נינוחה. להסכמה ליהנות ולחוש את החיים באפס מגבלות. להיות אשף בהנחיית האנרגיה שלו ובמימוש מציאות חייו בדומה ליכולות של קרן כהן שיותר ויותר חיה את חייה כך.
הביטוי המעשי להיות מסאטר תודעתי – אנרגטי נינוח
בהיותנו מאסטרים, המלהטטים באנרגיה כמרילין, אין צורך אפילו לבודד אירועים בחוץ או בתוכנו פנימה, בכדי להזרים אליהם חמלה.
עצם קיומנו ונוכחותנו במנוחה, במרחב מסוים, פשוט מזרים את האיכויות הללו פנימה וגם החוצה, ברדיוס גדול מאוד, הרבה יותר רחב ממה שעינינו וחושיי המיינד יכולים לקלוט. הרדיוס הוא גם פנימי, אל רכיבי האנוש שאנו.
לדוגמא: מאסטר(מרלין) שיושב על ספסל בתוך קניון ענק יכול להזרים (אפילו מבלי לתת את דעתו על שכך קורה), כמויות עצומות וספונטניות של חמלה, אהבה והודיה שיעירו מנגנוני ריפוי וערות בקרב כל באי הקניון ויפילו אסימונים בתודעה של אלה מתוכם, המוכנים לשינוי מרפא.
"אין חמלה מלבד חמלה עצמית". מתוך ההרהור המעמיק והארוך הזה נולדה אמירה מדויקת יותר:
חמלה עצמית מאוזנת לאחר אפשרית רק מתוך חמלה עצמית שרוטטת מתוכנו
עוד למדתי על הדרך כי:
- חמלה עצמית היא מאוזנת אנרגטית וחשמלית.
- חמלה עצמית אינה זקוקה לתדלוק מאחרים.
- חמלה מאוזנת לאחר אפשרית רק מתוך חמלה עצמית שזורמת בתוכנו או אין חמלה מאוזנת לאחר מלבד חמלה שמקורה בחמלה עצמית.
- חמלה עצמית חסומה או נעדרת, תתבטא כחמלה לא מאוזנת כלפי האחר (אחד מביטוייה הוא רחמים) או כהעדר חמלה כלפי אחרים. חמלה כזו אינה תורמת ליצירת הרמוניה בקרב המעורבים.
- ככל שכמויות החמלה לעצמינו גדולות יותר כך הן תהדהדנה החוצה באדוות גדולות יותר.
- ככל שכמויות תדרי החמלה העצמית גדולות יותר כך שידורן החוצה יהיה יותר ספונטני/ אוטומטי וללא מאמץ.
- ישנם כלים פשוטים יחסית להזרים אלינו חמלה עצמית ב (כמעט) אפס מאמץ- ביניהם הסאבלימינל ההו'אופונופונואי של האלכימאית קרן כהן.
- המרלין, מהותו אלכימאית, מסתם ישיבה נינוחה, על ספסל בפארק, ואף מבלי לתת את הדעת על כך, משדר תדרי חמלה אל סביבתו ומדליק תובנות משנות חיים בקרב החולפים על פניו.
- בכל המשפטים למעלה ניתן להחליף את המילה חמלה במילים: אהבה סליחה הכרת תודה/הודיה.
- כשאהיה גדולה אהיה מרלינית. ואתם.ן?
אני מאחלת לכולנו העצמת תדרי החמלה, האהבה, הסליחה, וההודיה העצמיים באפס מאמץ..
כל השאר כבר יתחייך מעצמו.
שימשיך ויישמר ויתעצם החיוך העמוק הזה
דיסקליימר: חברתי מראשית המאמר שותפה לכל האמור במאמר הזה, ערכה והוסיפה מהאנרגיה שלה, ויחד עם זאת אציין שכל שנאמר אינו בהכרח האמת אלא הראיה שלי ושלה את הדברים.
ומה שלך?