ישנו שלב אחד בתהליך של מניפסטיישן שפחות מדברים עליו, אלא שהוא שלב קריטי ובלעדיו, בעצם,
רוב האנשים ממשיכים לחוות עוד מאותו הדבר ולא מצליחים להבין מדוע למרות שהם 'יודעים' כל הרבה
ו'לומדים' כל כך הרבה, הדברים בחוץ עדיין משתקפים שונה או אחרת ממה שהם רוצים לעצמם. שלב ה הסכמה.
העלו בתודעתכם תמונה של ספורטאית שעומדת על קצה המקפצה, בגובה 3 או 5 מטרים מעל המים, מתכוננת לקפיצה במסגרת תחרות אולימפית.
יש לה מטרה: היא רוצה לזכות בהכרה.
אם אשאל אתכם למה היא נזקקה כדי להגיע לרגע הזה?
אני מניחה שחלקכם יגיד: לנחישות, לאומץ, להתמדה, לרצון ועוד.
אם אשאל אתכם למה היא זקוקה ברגע זה כדי לקפוץ?
אני מניחה שבין היתר תאמרו: לאומץ, להחלטה, לבחירה…
עכשיו, שימו לב,
ברגע הזה כשהיא עומדת על המקפצה, חצי כף רגל באוויר,
היא יודעת שהיא רוצה בהישג, היא החליטה שהיא משיגה אותו, יש לה אומץ…
אם היא לא תסכים בינה לבין עצמה לחולל את התנועה העדינה האחת
שתעיף אותה גבוה לקראת הפליק פלאק באוויר שיוביל אותה בחדות לצלול מטה ההישג לא יתרחש.
ה ס כ מ ה
עד שלא מתקיימת הסכמה בתוכנו לחולל תנועה (מכל סוג שהוא) – היא לא קורית.
ההסכמה היא כמו המתנע שמעורר את אנרגית דחף,
המניעה אותנו לפריים הבא של עצמנו.
אמחיש לכם באמצעות דוגמה נוספת.
דמיינו שאתם בחדר עם כספת גדולה שבתוכה נמצא משהו
שהגילוי שלו יכול לשנות לכם משהו שחשוב לכם לשנות בחיים.
דמיינו את עצמכם ברגע הזה שבו עומדים מול כספת אותה אתם רוצים לפתוח, כי יש לכם אמונה שתמצאו שם את מה שאתם מחפשים או חסר לכם, כי בחרתם לגלות את מה שיש מעבר לדלת הנעולה שלה ו… אולי אפילו קיבלתם את הקוד לפתוח אותה.
אלא שמה שנמצא מאחורי הדלת, אינו ידוע ב-100 אחוז ולפעמים גם לא ב-10 אחוז.
מה שנמצא מאחורי הדלת יכול להיות לא וודאי, לא יציב, לא צפוי, לא מתוכנן.
אולי אפילו כזה שיכול לשנות את התפיסה שלכם במעלה אחת קטנה אך לגרום לכם להגיע לחוף אחר לגמרי ממה שתיכננתם.
על מנת להתחיל לקודד את הצירופים שיפתחו את הדלת עליכם להסכים לגלות את מה שיש בתוכה.
עליכם להסכים להניע את היד ולהתחיל לקודד את הצירופים.
הסכמה היא אחד הרכיבים בנוסחת השינוי
לא מדובר בהכרח על שינויים הרואים או קוטביים כמו מנישואים לגירושין, משכיר לעצמאי, מאובדן הכיוון בחיים למציאתו.
על ספירלת ההשתנות הקבועה גיליתי שתמיד השינויים הגדולים ביותר שעברתי או חוללתי בחיי, היו בעצם אוסף של שינויים מזעריים שהסכמתי לחולל ולחוות.
לדוגמה,
להסכים לשנות את המקום שלי ביחס לילדים שלי במשפחה או
להסכים 'לא לדעת' או
להסכים להיות 'טועה' או
להסכים 'להטיל ספק בצדקתי' או
'להסכים להגיד כן במקומות שתמיד אמרתי לא' או..
הרשימה ארוכככהההההה מאוד.
הנקודה היא כזו,
גם כשתזהו שדפוס התנהגות, התנהלות, תגובה, או תבנית מחשבה מובילים אתכם שוב אל אותו הדבר (שכבר עייפתם ממנו,
וגם אם תתעורר בתוככם צעקת 'דייייייי' מטורפת, ותצעקו בקול אילם: "אני לא מוכן יותר ככה. אני לא רוצה שימשיך ככה.", עדיין תצטרכו:
לא רק לרצות שיהיה אחר
לא רק לבחור שיהיה אחר
אלא קודם כל להסכים בתוככם לקיומו של השונה והאחר מתוך עצמכם
ואז,
להסכים – במודע – לנהוג אחרת
להסכים – במודע – להתנסות בשונה
להסכים – במודע – לברור ולבחון ולחקור ולגלות עד שתגיעו למקום הנכון.
רק אחרי ההסכמה, יכולה להגיע התנועה האחת, שיוצרת סדרה של פריימים המסתכמים כסצנה חדשה בסרט של החיים.
ועדיין אין זה אומר שהגעתם למקום הנכון.
ומהו המקום הנכון?
מה אתם מסכימים לקחת מהמסר הזה?
איך אתם מרגישים מול הבחירה 'להסכים במודע' לנהוג בכיוון ההפוך לגמרי לדפוס שלכם?
תגובות בפייסבוק
